יצחק בנדר

יצחק נולד בעיירה קטנה ליד העיר קישינייב במולדבה. בילדותו עברה אמו לאודסה, עיר הנמל של אוקראינה. ליצחק הייתה אחות אחת.
יצחק מיעט לספר על ילדותו. אך ילדיו זוכרים מסיפוריו כי משפחתו סבלה מפוגרומים והיו בורחים מפורעים כשהם מסתתרים בתוך עגלות עשב.
בגיל הנעורים הצטרף לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון-שמאל". התנועה עיצבה את חייו. בתנועה ניסו לשלב בין תפיסת-עולם שמאלית לתמיכה בזהות ציונית נבדלת, דבר שנגד את הרעיון הקומוניסטי המבטל זהות לאומית או דתית. האירוע הגורלי היה כינוס המפלגה הקומוניסטית. הנוער הציוני החליט להניף בכנס את הדגל הציוני. יצחק, למרות שראה את שוטרי החרש המקיפים את הכינוס, פעל כמתוכנן והניף את הדגל הציוני. העונש היה ידוע: "הגירוש". חבורת הציונים הועלתה מיד על הרכבת ונשלחה להרי אורל. בנדר מעולם לא סיפר דבר על הקורות אותו שם. לימים קראנו בספרו של אסף ענברי "הביתה" על החיים במחנה העבודה הנורא: הכפור, הרעב, הפחד מדובי הקרח ועבודת הפרך שהושתה על הצעירים.
אשתו של הסופר מקסים גורקי הצליחה, בזכות פרסומה וקשריה, להגיע להסכם לשחרור העצורים. לאחר שלוש שנים של עבודת פרך ותנאי מחיה קשים, בנדר וחבריו עלו על הרכבת מערבה אל האנייה היוצאת לפלשתינה. על הרציף ראה את אימו אך לא ניתן לו ליצור עמה קשר.
בארץ ישראל הגיע בנדר לקיבוץ גבעת-השלושה. בתמונות מתקופה זו הוא נראה רזה ביותר. בשנת 1930 נשלח בנדר עם הסוס והעגלה להביא את בתיה, צעירה חלוצה, מתחנת הרכבת אל גבעת השלושה. היתה זו אהבה ממבט ראשון. הם התחתנו אצל רב המושבה פתח-תקוה.
ב-1932 נולד לזוג הבן הבכור עלי, ב-1942 נולד יונתן, ב-1944 נולד גדליה וב-1947 נולדה בת הזקונים – הילה.
שנים רבות עבד בנדר בבניין. במקביל היה פעיל ביותר בתחום הביטחוני והיה אחראי על הסליקים באזור פתח-תקווה. בנסיעותיו (על עגלה רתומה לסוס), לקח עמו את אחד מבניו וכך הסווה את מטרת הנסיעה. שלא ברצונו נאלץ בנדר לעזוב את עבודת הבניין. בעת בניית הגג של חדר האוכל החדש בגבעת השלושה קרס כל הגג (בשנת 1938) והפועלים נפלו. יצחק בנדר נחבל קשות.
בשנות הארבעים היה בנדר כמדריך ומרכז של חבורת מעפילים במושב גת-רימון הסמוך לפתח תקוה. פעולות ההדרכה נערכו בצריף בתוך פרדס. יצחק היה מגיע לפעולות ברכיבה על סוס, מצוייד בפנס כיס שנחשב אז ל"כיפת מגן".
עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ב – 1952 עברה כל המשפחה לעינת.
בעינת נבחר בנדר להיות ראש המועצה האזורית "אפק". היו אלו שנות העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה. בנדר ראה בטיפול בעולים המתגוררים במושבים משימה אישית. בתוקף התפקיד פעל לבנייה של מוסדות הישוב, גם אסף בגדים, צרכי לימוד, מזון כדי לתמוך ולעזור. הוא היה מעורב בנעשה בכל ישובי המועצה המקומית, ביקר בישובים והוזמן לאירועים רבים. כך בחג המשק בקיבוץ הצעיר נחשונים ובטקס כריית באר חדשה בכפר סירקין. במשך 25 שנה כיהן כראש המועצה האזורית וראשי היישובים אהבו אותו והעריכו את פועלו. מלבד הסיוע לישובי המועצה האזורית, יצר בנדר קשרים גם עם מפקדי בית הספר לקצינים של צה"ל. בשיתוף עם עיריית פתח תקוה סייע לצוערים ולחיילי הבסיס בכל עזרה אפשרית לשיפור ההווי והרווחה בשעות הפנאי של החיילים.
לבנדר לא הייתה משפחה בארץ. הוא התקבל בחום על ידי משפחתה הענפה של בתיה.
בעשור האחרון לחיי בתיה השקיע את כל אהבתו ומרצו לטיפול בה.
בנדר היה מסור לילדיו ובני משפחותיהם. שמחה גדולה הביאו לו נכדיו ונכדותיו הרבים בעינת ומחוצה לה. שמר על קשר עם בתו הילה ומשפחתה ביוטבתה, במכתבים ובביקורים.
היה אבא וסבא אהוב על ילדיו, נכדיו וניניו. בנדר נפטר בבית האבות בעינת בגיל 90.
יהי זכרו ברוך.