יצחק (איטק) אבו

איציק יקר,
בשבת בבוקר עצמת את עינייך לנצח.
הפסקת לנשום, על הספה בסלון מול הטלוויזיה, אולפן המוסיקה, הדיסקים וכל האביזרים הנלווים. בפוזה הקבוע, נשען על הצד – לא גב לא בטן. לפניך שולחן ועליו אוסף בדלי הסיגריות, בקבוק שתיה – זהו זה מה שחשוב, וכולנו באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה בעינת הבית היקר שלך כל ימי חייך.
בחודש מרץ הקרוב נחגוג לך 50.
יום שישי בערב בחדר האוכל הישן בצריף כבר כיבו את האורות, אבא שלך אלי אבו ז"ל, עדיין ליד הכיורים של שטיפת הכלים. בסיומן של שעות ארוכות של עבודה קשה, מנגב ידיים רטוב מזיעה ומסבון כלים, גורר את רגליו לכוון הפסנתר שעומד באחת מפנות חדר האוכל ובאצבע אחת מנגן מנגינה נפלאה, והבעה של רוגע מקיפה את פניו, ואחרי הקונצרט הקצר והמרגיע הוא יוצא אל הדשא שמול חדר האוכל, הילדים עדיין מתרוצצים, והנה נשמעת הקריאה איטק ! איטק שלי ! איטק ! ואתה איצ'ה מתקרב אל אבא, המשחק על הדשא נעצר ואבא שלך משתרע על הדשא על בטנו כמו דב ענק וכל הילדים רצים לתפוס חרקים על גבו.
אחרי הרבה שנים אריה אמון פיסל צב אבן, המונח באותו מקום על הדשא מול לימון- אירועים.
מהגן, כמטפלת עליתי איתך לכתה א', בצוות עם בתיה בנדר ז"ל המורה וחייקה פינקלשטיין המטפלת המיתולוגית שמחליטה שהיא לא תיתן לך להיות שמן. במאמצים בלתי פוסקים היא עושה לך דיאטה מיוחדת ליד שולחן האוכל המשותף לכל הילדים, היא עושה לך חביתה רק עם הלבן של הביצה על מים שלא תהיה מקופח. מקפידה שתהיה לבוש נקי ויפה, מקפידה להעביר אותך בדיקות רפואיות למיניהן עם נסיעות לבתי חולים, בלי רכב צמוד ובלי מוניות.
בשעה 4.00 אחה"צ הולכים להורים, אבא אלי מחכה לך, ויד ביד אתם צועדים למאפיה שלנו וכל אחד מכם יוצא עם כיכר לחם ביד ובפה ואתם מתיישבים על הספסל ליד תחנת האוטובוס ונהנים מהלחם הטרי ולמחרת חייקה שומרת לך על דיאטה וחוזר חלילה.
ככה התחלת להיות מכור, מה שאהבת אהבת עד הסוף ובגדול. יצאת ללמוד בפנימייה בבית-שמש ושם הכשירו אותך לנהוג בטרקטור. "הוא יהיה טרקטוריסט", הסביר לי מנהל המקום כשבאתי לבקר ואתה ילד בכיתה ח', רכוב על הטרקטור, גאה ושמח, ואני כולי בהלה ומאז אתה והטרקטור בלתי נפרדים. הכירו אתכם בכל הפריפריה – איטק והטרקטור מעינת.
לא היית ספורטאי אבל קלעת בשביל נבחרת עינת בכדור-סל הכי הרבה סלים שאפשר, הכרת אישית את כל השופטים ידעת כל שחקן איזה מספר גופיה יש לו.
לא יכולת להתגבר. בטופס המשחק ליד שולחן המזכירות במגרש אתה הובלת אותנו לניצחונות הכי גדולים.
לא היית חתיך מי יודע מה, אבל היו לך המון כיבושים, ידעת לפנק הרבה נשים.
לא היו לך ילדים משלך אבל המון ילדים היו שלך, על הקלנועית, עושים סיבוב, עוצרים אצלך בחדר, מקבלים טופי וממשיכים הלאה.
לא הייתה לך משפחה בעינת, אבל הייתה לך המשפחה הכי גדולה בקיבוץ, היית של כולנו. כולנו היינו שלך. בכל מרפסת חיכה לך כיסא, בכל חג הסבת עם משפחה זו או אחרת, כולנו היינו שותפים לכל מה שעובר עליך לטוב ולרע, לשמחה ולעצב.
איטק, אתה היית חלק מהסימנים המאפיינים של עינת, כמו "פסל-השלושה", "המאפיה", "נעלי עינת", "בית הקברות" ו…איטק – על הטרקטור או הקלנועית, סיגריה בידו וילד בבגז'.
והסיבוב הקבוע שלך: מוסך, החומוס של הג'ינג'י, תחנת הדלק, מרפאה, בית דובדבני וחזרה לחצר המשק.
איצ'לה – לך היה זמן אחר, שעון עם ספירה מיוחדת רק לך. כשרצית משהו זה היה חייב להיות כאן ועכשיו. כולם היו נהגים שלך, לכולם יכולת להרים טלפון, בכל זמן שזה תקף אותך. הכרחת את המאזין מצדו השני של הקו לשמוע שיר ישראלי ישן שעורר בך התרגשות אין קץ.
בשבועות האחרונים מצבך היה לא טוב, הרגשת רע, דיברת על המוות, בכית, היה עצוב וכואב לראות ולחשוב מה עובר עליך. בין שישי לשבת, בארבע לפנות בוקר אתה מטלפן למירב וחן, קר לי – אתה אומר. מתקשרים אליך ואתה לא עונה, הרדיו מנגן חזק ואתה לא עונה. טלפון לאבא דורון שהיה גם אבא בשבילך, מירב ודורון נכנסים לחדר ואתה ממשיך לא לענות. הידיעה שאינך איתנו, התפשטה בקיבוץ במהירות.
ילד בן 50 – עכשיו כבר לא כואב לך.
לדליה האחות ובנה, לכל בני המשפחה, תנחומינו הכנים. אנחנו איתכם.
מבית עינת, שאהב את איטק כל חייו.
יהי זכרך ברוך.