אתר זיכרון - קיבוץ עינת

יצחק אגדי (גודי)

י"ב אלול תש"ב - 25/08/1942

כ"א אייר תשע"ו - 29/05/2016

תולדות חיים / נירה כהן

איני זוכרת מתי התחלנו לקרוא ליצחק – "גודי" וגם לא שקראנו לו בשם אחר.
גודי נולד ב – 1942 בגבעת השלושה הישנה, בן בכור להוריו יעקב (יענק'ל) ונחה. אח לרבקה, והתאומים חיהל'ה וצביקה. היה הצעיר בקבוצת הגיל שלנו שהייתה מורכבת מילדי גן חיהל'ה פלפל וילדי גן ליזה שוהם. לכתה א' עלינו כולנו יחד עוד בגבעת השלושה הישנה. מורתנו קלריסה ליוותה אותנו הרבה שנים. מגיל צעיר הוא התבלט עם "ידיים מיוחדות". היה מרכיב ומפרק, והעיקר היה מצייר מאד יפה. בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, בשנת 1953, עבר גודי עם כל משפחתו לקיבוץ החדש עינת והוריו היו בין המייסדים. כשעברנו לעינת התחבר מאד יפה לילדים בכתה שהגיעו לעינת מרמת הכובש. היה חבר מצוין של צורי, יובל ואמנון. עם התבגרותנו התחברו אליו המון בנים מכיתות שונות. רוב המעריצים היו מהכיתה של יגאל ברנשטיין ז"ל וישראל דגאי יבדל לחיים ארוכים (ילידי 1948).
בצבא שרת גודי בסיירת שריון ועל פעילותו הרחיב לדבר וחש גאווה רבה. לאחר השרות הסדיר, לחם במלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). כמו כן תרם מכישוריו הטכניים לפיתוח פתרונות מתוחכמים לצה"ל במהלך שנים רבות. לאחר השחרור מצה"ל, חזר לקיבוץ והשתלב בעבודה בשדה, כמו כן היה אחראי על אחזקת הטרקטורים וסידור העבודה שלהם. את הטיפול ברכבים ביצע בסככת הטרקטורים (מאחורי מבנה המוסך) שכונתה בפי החבר'ה "הגודייה". רבים נמשכו אליו כמו דבורים לדבש. כבר אז היה "ממציא" וכל מי שעבד בכותנה העריץ אותו. "הגודייה" היתה מרכז הנוער – טרקטורים, קטפות, גריז, שמן ומה לא… והעיקר – הרבה קפה על חשבון הבית שגודי היה מגיש לאורחיו עם סיגריה ביד.
גודי התחתן עם עדה, בת קיבוץ אילון, שהצטרפה אליו לעינת ב- 1965. בקיבוץ נולדו שני ילדיהם הבוגרים: רם וסיון. היינו הורים "שותפים" כאשר בני חגי היה בבית התינוקות עם סיון באותה תקופה, וכך התקרבתי יותר גם לעדה. גם בנם רם נולד בעינת.
בשנות ה- 70 עזבו גודי ומשפחתו את עינת. גודי התמנה כרכז משק לתקופה במושב שדה אילן אשר בצפון, ולאחר מכן הזוג עבר לתל אביב. לאחר כ- 20 שנה בעיר, התגעגע גודי לסביבת נעוריו ולאדמה אותה אהב, והקים את בית חלומותיו בישוב אורנית, אליו עבר עם המשפחה המורחבת שמנתה עוד שתי בנות: אור ולי. במשך השנים גודי המשיך לדחוף ולפתח מיזמים ורעיונות שלו, בין השאר פיתח קטפת כותנה, קטפת תפוזים, המציא את הרובוט המשטרתי הראשון בארץ לסילוק פצצות, המשמש עד היום את משטרת ישראל. פיתח מזל"טים, טפטפות מיוחדות ועוד. ולגודי היו תומכים רבים אך גם לא מעט קשיים, הוא מצידו לא ויתר והאמין בעצמו ובדרכו בכל ליבו.
גודי היה אדם טוב לב, אוהב טבע ונוף, חרוץ, איש עשייה ובעיקר סקרן, סקרן, סקרן…. גודי שמר תמיד על קשר עם חבריו מעינת והקפיד לבקר באירועים שונים – לוויות, ביקורי תנחומים, אזכרות וגם בהזדמנויות משמחות יותר. בשנים האחרונות סבל ממחלות שונות שהגבילו אותו, אבל המשיך לארח את חבריו ובני משפחה בביתו. לאחר פטירתו נקבר בקבוץ עינת, שבו גדל. רבים מחברי הקבוץ, ידידים ובני משפחה, השתתפו בהלוויתו וחלקו לו את הכבוד האחרון. 

יהי זכרו ברוך.

נירה כהן

גודי בילדותו בגבעת השלושה

משפחת אגדי – ינק'ל, נחה והילדים: גודי, רבקה, צביק'ה וחיה

גודי / עדה אגדי

גודי – שם חיבה שישר חיבבתי משמיעה ראשונה, קבוצניק, מכנסיים קצרים וסנדלים – עשה רושם מעניין ומבטיח… ואני, חיילת צעירה, מתקבלת בחיבוק ענק במשפחת אגדי, ומכאן הכול מתחיל. נשארנו לגור בקיבוץ עינת. רם וסיון נולדו לחינוך המשותף כמו שאנחנו גדלנו והכרנו בבוקר גודי עם סיגריה וכוס קפה, מעיר את הטרקטורים ובערב על הג'יפ עם הילדים, בודק את ההשקייה בכותנה. ואני משתלמת בגידול ילדים, ולפנות ערב מתפנקת ממטעמי המטבח של סבתא נחה עם שאר בני המשפחה – רבקה , חיה, וצביקה. יענק'ל מזמין למתפרה לשבת לידו, ולשמוע ספורים ולצאת עם זוג מכנסים חדשים. 
החיים יפים ואנחנו צעירים עם המון אומץ לקפוץ לחיים האמיתיים. גודי נודד בין עבודות מזדמנות ובערב יוצא להגשים את החלום ולממש את הרעיונות הקודחים בראשו. כך מתוודע בתל-אביב הגדולה לד"ר רפפורט, רשם הפטנטים האחד והיחיד, ולרפי איתן "החבר" לשנים רבות השולח אותו להקים חווה לשליית דגי נוי מים סוף. יואש שטרייכמן, השכן של רפי שומע סיפורים, מתלהב, ובלי לראות דבר – מאמין ומממן וגודי מאומץ על ידי חברת ביטוח חזקה ותומכת. כך נולד הרובוט הכל יכול – לטפס במדרגות, לפוצץ מטענים, המשמש את משטרת ישראל עד עצם היום הזה לגאוותנו. גודי אף יוצא איתו לעולם הרחב, מגלה ארצות וחברים טובים שהולכים איתו לעבר האופק – אחיק ויזהר, חברים לנצח. כך נולדים פיתוחים לצבא ההגנה לישראל – כוונות, שוקולדים וחליפות מיזוג אוויר לטנקיסטים ועוד המצאות רבות שפותחו והשתיקה יפה להם.  
 גודי לא התעייף מעולם והמשיך לדחוף בהמון אהבה ואומץ את כל המשפחה. נתתי לו את המרכז בחיים שלנו, שיעוף וימריא לגבהים ויממש את עצמו ויהיה מאושר. בינתיים המשפחה מתרחבת, אור ולי נולדו בתל-אביב והבית צר מלהכיל. ביחד כולנו התגייסנו לממש עוד חלום באורנית. בבוקר גודי בונה לבדו את הבית – כל אבן, וכל עץ מבטא את כוחו, יכולתו וכישרונו והאושר ללא גבול , ותמיד יש לו זמן לקפה, לסיפור, לחברים. 
החיים רצים והרעיונות זורמים וגודי חוזר לאהבתו הישנה – לחקלאות. כך נולדת קטפת התפוזים המהפכנית המשחררת את הקוטפים המסכנים עם הסלים הכבדים והסולמות כש-ב 4 דקות הקטפת מנערת עץ מלא תפוזים המופנים לתעשיית המיצים. הקטפת מגיעה עד אמריקה ומיד מקבלת ויזה ואזרחות אמריקאית, וגודי מטייל איתה, רואה עולם וחוזר הביתה מלא בחוויות וסיפורים מרתקים וקהל השומעים מתרחב ומצטרפים אליו ערן ושלמה ושוב יוצאים למסע סביב העולם עם קטפת הכותנה ועם המזל"טים ועוד היד נטויה. גודי חזק, בריא ומאמין בעצמו ומוציא את כל המרץ בגינה היפהפיה, מוסיף בריכות דגים, יש זמן לגדל בעלי חיים וליהנות מהמשפחה שהתרחבה, נכדים באים להתנדנד בנדנדה, לנסוע בטרקטור ולטייל בסביבה בטרקטורון, לחפש פטריות ביער, לגדל סחלבים, וליהנות – לשמוע את הגבעטרון… בשקט בשקט בבית, נולדת הטפטפת החדשה, גודי החקלאי מכשיר שדה ומגדל תירס ובו מבצע ניסויים וכולנו עדים איך הטפטפת יונקת מים רק כמה שהצמח דורש ואין בכלל בזבוז של מים. עוזר לו בנסיונות בן כיתתו אלי הלחמי, (שיחד ישבו על הסיר בבית התינוקות בגבעת השלושה הישנה) ולצערנו כאן סוף הסיפור. השעון נעצר ועמד מלכת … כן, כן, גם השעונים בבית – (התחביב הידוע) – נעמדו !    
גודי היקר והאהוב – בעל, אבא, חבר, סבא – תודה על החיים ביחד, 

אוהבת – עדה

הספד / אור מלר (אגדי)

אבא שלי, שלנו. אבא האהוב.
שבע שנים של פרידה. 
פרידה ממי שהיית, פרידה שברירית כל יום ממשהו נוסף שהלך ולא ישוב ופרידה כואבת ומדממת ממה שעוד יכול היה להיות אך לא יהיה עוד.
אומנם היום אנו נפרדים ממך, אך למעשה אין זו פרידה.
הזיכרונות, הדרך שלך, הערכים שלך ובעיקר מה שהיית בשבילי, עבור אמא, ועבור כולנו – ישארו תמיד בליבנו. 
כל ילד מרגיש בילדותו שאמא ואבא הם הטובים ביותר, הגדולים ביותר החכמים והחזקים ביותר… אני המשכתי להחזיק באמונות אלו כל חיי, והאמנתי בכך בכל ליבי.
לא לכל ילד יש אבא ממציא, שמפתח את ההמצאות הכי מתוחכמות בעולם. 
זכורים לי ימים קסומים בהם נסעתי איתך לעבודה וצפיתי במעבדת הרובוטים וצהלתי כאשר עשיתי סיבוב על גבו של הרובוט הגדול.
ההמצאות שלך לא היו רק בעבודה, ביתנו היה מלא פטנטים, רדיו שנדלק עם האור במקלחת, עציצים שמשקים את עצמם ועוד שפע פריטים והמצאות שהציתו את דמיוני ונתנו לי השראה גם לחיי הבוגרים.
לכל בעיה ולו הסבוכה ביותר, היית מוצא פתרון או תעלול מתוחכם ועוקף אותה בלי בעיות.
לא היה דבר שלא ידעת! לא משנה אם נתקלתי בבעיה בפיזיקה, מתמטיקה או תנ"ך– אתה היית טוען שהכרת את ניוטון, ושמשפט פיתגורס הוא בכלל משהו שאתה פיתחת בעצמך.
בסתר ליבי, רציתי להאמין, שאתה גם תמצא את הדרך לנצח גם את מחלתך, כי מי אם לא אתה? אבא הגיבור שלי –  בכל בקשה תמיד אמרת,"אל תגידו לי תודה, תגידו מה עוד",  וכך פעלת. 
לא היה משהו שאמרת עליו לא, לא משנה אם זה חילוץ באמצע הלילה כאשר הרכב נתקע, נסיעה לדרום לקחת אותי חולה מטיול שנתי או בקשה שתבוא ותתקן לי משהו בבית.
תמיד היית מגיע. אחרי קפה וכמה רקיקים היית שולף את המברג הקטן או האוומטר, מרחרח טיפה את המנוע ופותר את הבעיה בלי בעיות.
עם השנים, בהגעת הטלפון הנייד לחיינו, הצלחת לעשות זאת אפילו מרחוק, היית שומע את הרשרוש ומאבחן במהירות: "שימי ניוטרל, שתי לחיצות גז" והופ – הרכב שכח שהיה מקולקל. אבא שלי, האהוב והנמרץ. כל יום קמת עם זריחת השמש, לפני כולם. 
תמיד יש משימות, משהו לתקן, לעשות. עשית מתוך אהבה ומסירות.
אצלך אין כזה דבר מחר, הכל צריך להיעשות מיד ובסטנדרטים הקפדניים ביותר.
בנית לאמא ולנו את בית החלומות הכי יפה בכל הישוב ואולי בכלל בעולם, ותמיד אמרת שבבית זה תישאר עד יום מותך- וכך היה. 
חיית חיים שלמים, חיים מלאים. בתקופת הצבא, הקמת לגורודיש את הסיירת בה היית כל כך גאה.
נסעת לך כמפקד בג'יפ הסיור, ובכיבוש הכותל חטפת רסיס לפנים אשר יצר את הצלקת המפורסמת. לחמת בכל המלחמות וניצחת את הרעים.הקמת גשרים, גינות ואפילו את המילק-באר המצליח בתל אביב.
נסעת בעולם וגם את הארץ חרשת מבית השיטה ועד סיני.
אבא כל-יכול כבר ציינתי?
בין שלל הפרוייקטים פיתחת את האבטיפוס למזגן הראשון, קטפות תפוזים וכותנה, רובוטים, מזל"טים ועוד דברים שיפה השתיקה להם.. (כי האויב מאזין). 
ואז לפני כמה שנים, הגיעו הבשורות הקשות. לאט לאט התחלת להעלם לנו.
אך באופן מפתיע תהליך זה חידד אף יותר את הסגולות שלך:
האופטימיות הבלתי פוסקת, ההומור שובה הלב והבדיחות עד יומך האחרון.
העקשנות – כמו שור עמדת על שלך עד הסוף.
וכמובן, החום והאהבה שהפצת לכל עבר. כאריה היוצא לטרף אך שומר באדיקות על חבריו משפחתו וילדיו. 
הידיעה על הפרידה המתקרבת, איפשרה לי להיפרד לא מעט פעמים ממך במילים חמות. בכל פעם שאמרתי באוזניך שאתה אבא מקסים וכמה שאני אוהבת, אמרת שאתה אוהב אותי יותר.
אהבת אותנו בכל ליבך ואנו זכינו בך ובאהבה הגדולה הזו.
אנחנו נתגעגע אליך אבא. 
נמשיך לשמר את ה"יחד", ארוחת השישי, המפגשים המשפחתיים וכל המורשת שלך שטבועה בנו – השאפתנות, דרך הארץ והאהבה לטבע ולכל יצור חי באשר הוא.
ומילה אחרונה לקראת סיום לאישה שלצידך, לזאת שהלכה איתך את המסע הארוך כל השנים. שידעה לאפשר והייתה שם גם בטוב וגם בחולי, אמא שלנו.
אז אמא, שמה את עצמה בצד כבר שנים ארוכות ועשתה כל מה שיכלה כדי לטפל, לסעוד, לכבד ולאהוב עד השנייה האחרונה.
לימדת אותנו מסירות מהי ואנו כל הארבעה שגידלת אומרים לך היום תודה גדולה.

בִּתְךָ, אוֹר

גודי ועדה בימים מאושרים (2007)

גודי'לה אח מתוק שלי / רבקה פומן (אגדי)

אני יודעת שאף פעם לא רצית שיגידו עליך דברים עצובים. פחדת מהעצב. פחדת מהכאב ולכן היית כל כך חזק. מצאת לעצמך שבילי חיים שיעצימו אותך, שישמרו עליך שלא תיפול. צחקת מכל מיני רגישויות ואמרת שזה לא רציני… פיתחת לעצמך שפה צינית שתשמור עליך מנפילה. אבל אני ידעתי עד כמה אתה רגיש. ראיתי את אצבעותיך העדינות מלטפות פרח, מוציאות עשב, עוברות ברטט על שתיל רך שנשתל. ראיתי את עיניך היפות מביטות ברטט על פרי חדש, על ניצן שנפתח, על שדות ירוקים, על טרקטור שחורש שדה שהניב, על גוזלים שבנו להם קן בתוך הכד והם שרו לך באושר ובביטחה. אני יודעת שלא רצית למות. ידעת בכל הדעת והנפש שעמדו לך במחלות הארורות הללו שמצאו בך בית, שאת ריחו ויופיו של העולם הזה כבר לא תחווה. בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר לא יכולת לדבר. הסתכלת סביב וברגע של אור אמרת לעדה: "תראי איזה ממלכה יש לך". עדה ענתה לך : היא לא שלי, היא שלנו. ואתה ענית בשקט כבוש: היא שלך. גודי'לה אח מתוק שלי, היית איש נפלא לעדה ועדה הייתה לך מלכה אצילת נפש. אשת חסד ואמת, עדינה ונעימת הליכות. היא הייתה שלך עד הרגע האחרון בו קראת : עדה . גודי'לה, נגאלת מייסורים איומים, איומים, איומים. ואולי עכשיו תגיע לשמים שהם בעצם, אף פעם לא היו לך גבול ….
נזכור אותך תמיד באהבה ובצחוק.

רבקה פומן (אגדי)

גודי – אחי / חיה כרמל (אגדי)

גודי יקר, ככה עפת לנו, כמו ציפור שיצאה מכלובה. אני בטוחה שפניך המשיכו לחייך גם כשנפרדת מאתנו. היית כזה ילד, כזה שובב. כזה מתוק. תמיד בפגישות היית כולך בנתינה וברצון לדעת, עוד ועוד, עם חיוך ודיבור כמו של ילד, כל-כך מקסים להיות ילד כזה גדול.
ימים רבים אני חושבת עליך, חושבת על פניך, היה בהן משהו שהוא כל-כך ייחודי רק לך. היית חרוץ, פועל בנשמתך. המוח קדח וחשב איך לעשות, מה לעשות, עם דיבור ומראה שאין לאף אחד, הבגדים של החלוץ הנצחי. התום – הגדרת התום היא משהו שצריך להתבונן מהצד. לראות ולהבין, ומתוך התבוננותי בך, אלה המחוזות שראיתי בך. אתה מסתובב ביננו כל הזמן, תמונות רבות רצות, בכל מקום. חושבת עליך המון, אני רואה אותך, מתבוננת בך, מחייכת מן הצד חיוך קטן, חיוך של חיבה, חיוך בשבילך. יצאת לרעות ולראות בשדות רחוקים אבל תמיד אתה בליבי, בשבילי אתה מאד כאן.
שלחתי לך: צנצנת קריסטל שהשמש תיפול כל פעם על צלע ותזהיב ותאדים ותוריק ותכחיל ותרצד, ותסתכל בה כמו ילד שמסתכל בקליידסקופ של פעם. ציפורים קטנות שיצייצו אליך וירנינו את נשמתך בצבעים, הצבעים שאני צובעת את עצמי כל הזמן, ופרחים נצחיים – אדומים, צהובים, פעורי כותרות. שישירו שירים שרק הם יודעים לשיר.

אוהבת מאד, אחותך חיה.

חיה כרמל (אגדי)

דברים לזכרו של גודי / צביקה שפירא

כמי שהיה בנוסף לחבר וגיס של גודי, גם מלווה ושותף שלו בחלק זעיר של פיתוח הפרויקטים שהוא המציא ובנה, אני רוצה להתחיל בגודי הממציא, ברשימה חלקית מאד של הדברים שגודי המציא והיה מוביל בפיתוח שלהם: 
ואלו הם הפרוייקטים:  חקלאות: קטפת תפוזים, אשכוליות, זיתים ושקדים, קטפת כותנה, טפטפות משופרות. תחום צבאי – בטחוני : רובוט לנטרול מטענים, מזל"ט, פיתוח ה"חץ", מעטפת להגנה על צוות הטנק, כוונת לטנק. כללי :   גידול ושיווק דגי נוי ב"שארם א- שייך", המצאת המזגן המפוצל, מסיר שיער. 
גודי הוא צירוף מופלא של שני מרכיבים, צירוף שיוצר תוצאות מדהימות: דמיון מפליג ויכולת עשייה. הדמיון לא היה פרוע וחסר רסן ויכולת העשייה הייתה יכולת של מנהיגות בונה שאפשרה לו לסחוף אחריו אנשים מסוגים שונים שרק הצירוף שלהם אפשר הוצאה לפועל של הפרוייקטים המורכבים שהוא התמודד איתם. הוא היה מצליח בכל פרויקט לבנות סביבו צוות מקצועי שתמך בו ואפשר לו לבצע את שלבי הפיתוח הקשים והמתסכלים שאותם יש לעבור כשמפתחים אובייקט חדש ובלתי מוכר. הוא היה מצליח לשכנע ולהלהיב משקיעים שהאמינו בו ונתנו לו את המשאבים כדי להוציא מן הכוח אל הפועל רעיונות ומחשבות לפרויקט שעובד ומוציא תוצר שיש בו תועלת ועשוי להחזיר את ההשקעה ולשאת רווחים. כל פרוייקט כזה היה מסע ארוך של פגישות אין קץ, מצגות, התגברות על אי אמון, ספקות ופחדים ובנייה של אמון שנסמך על תוצאות מוכחות. ליוויתי אותו בפגישות כאלה והתפעלתי מיכולתו המופלאה לבנות באוזני השומעים מוצר דמיוני, פרי רוחו הנלהבת, להסביר את היתרונות שלו ולאחר מכן לבנות אותו, מא' עד ת', תוך קבלת עזרה של צוות אנשי מקצוע מובילים – כל אחד בתחומו.
היו לי הרבה שיחות עם גודי, היו לו דעות נחרצות על כל דבר. הדעות שלו היו מבוססות על השקפת עולם, שנבנתה על נסיון חייו העשיר אשר היה מלא עליות ומורדות – השקפה שנסמכה על מספר יסודות מוצקים ואני אגיד רק כמה מהן :  

  • צריך לפעול על פי השכל ולא על פי הרגש. גודי הוא רציונליסט מובהק. כל אחד צריך לפעול על פי אמונתו ומה שהוא חושב לנכון ולא להיות מושפע ממחשבות ולחצים של אחרים,  גודי הוא נון-קונפורמיסט מושבע. 
  • צריך לחיות ללא ציפיות מהזולת. כל אחד חי על פי הצרכים שלו. כך לא תתאכזב ולא תהיה מתוסכל, (וכאן בא עקרון שלכאורה סותר – אבל גודי חי איתו מצוין).
  • תהיה טוב ונדיב למשפחה ולחברים שלך ותמיד תהיה נכון לעזור ולתת ככל יכולתך … וצפה מכולם   להיות כאלה ! 

גודי חי אתנו 74 שנים והצליח לטעת בלב של כל אחד מאתנו את גודי שלו: 

  • גודי הרך והאמוציונלי שמציף אותך בשפע הרגשות שלו וגודי הקפדן והמחמיר.
  • גודי האוהב לשבת בבית וליהנות ממה שבנה וטיפח וגודי המטייל והשואף לטבע. 
  • גודי בעל ההומור המצחיק והמשעשע וגודי חמור הסבר והכועס.
  • גודי האסטטיקן ואוהב היופי והאמנות וגודי אשר בז לעתים לביטויי אמנות אשר לא מצאו חן בעיניו.

הצירוף של כל אלה הוא אשר יוצר את הדמות שכל אחד מאתנו נושא איתו וזאת, כמובן מעבר להיותו אהוב כאבא, סבא, בן זוג, אח, גיס, בן משפחה וחבר. איתי הוא ממשיך ללכת, ללעוג קצת למתאבלים אחריו ולהעיר את ההערות החדות והעוקצניות שלו. 
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. 

צביקה שפירא

לגודי / צור אבולניק (חבר ילדות)

היית חבר טוב ויקר, גודי, חיים שלמים. הכרנו בגיל 10 כשאנו באנו מרמת הכובש ובגבעת השלושה נפגשנו. 64 שנים של חברות ללא ריב אחד, זה באמת דבר נדיר, ותמיד בלב שלם ובאהבה.                                                                   
חבר טוב היית גם לכל חבריך, תמיד במרכז החבורה, ותמיד כולם נפגשים אצל גודי לקפה. היו שקראו לך "פנטזיונר" – בעל פנטזיות שלעולם אינן מתגשמות ו/או אין להן אחיזה במציאות. אבל ההיפך הוא הנכון. אתה הפכת את רעיונותיך לתכנית בשירותה עבדת ללא לאות, בחריצות מופלגת, לעולם לא נכנע. נכון, תמיד חשבת מחוץ לקופסה, אבל מיד כאמור הפכת זאת לתוכנית פעולה ולעבודה מאומצת שאינה מסתיימת אלא בהצלחה. דרך חיים קשה בחרת, ולאחרונה לפני ימים ספורים אמרת לי: "אתה לא יודע עד כמה קשה זה היה". מעולם לא ראית בקושי סיבה לרפות ידך. להיפך – הקושי הפך לאתגר, ואיתו שרית בכל כוחך. זכור לי משפט נוסף שאמרת לי: "אני לא אהיה עשיר, ואולי אף אפשוט את הרגל, אבל היו לי חיים מעניינים, אותם לא אחליף".  
תמיד נזכור את טוב ליבך, נכונותך לעזור לכל מבקש ללא חשבון של עבר ו/או של עתיד. ולך עדה, שעמדת לצידו תמיד וללא הפוגה, בלעדיך לא יכול היה לפעול כלל. גבורתך וחוכמתך איפשרו הכל. ימתקו לך רגבי עפרך, גודי  

צור אבולניק

גודי והמשפחה המורחבת באורנית – 2010

גודי היקר

משפחת אגדי האהובה והאמיצה. לעדה, רם, סיון, אור ולי. ולכל בני המשפחה קטנים וגדולים. עדה טילפנה לספר שמצבו של גודי מאד התדרדר ובאתי במהרה. גודי שכב על המיטה במפלס הטלויזיה ופניו מול הגינה הניבטת מדלת היציאה המרושתת. מימינו פעלה הטלויזיה, לידו ישבו לסרוגין הילדים הגדולים והייתה תנועה רבה במעלה המדרגות של הנכדות עולות ויורדות כמו מלאכיות מהציורים. הייתה תכונה שלמה לפני ארוחת הערב המשפחתית – מסורת מקודשת במשפחת אגדי. פעם ראשונה ואחרונה שגודי לא ישב בראש השולחן מאז שאני מכירה את ה"אגדים" לא חשבתי שזו תהייה הפגישה האחרונה בינינו. חשבתי שאבוא עוד כמה פעמים בזמן הקרוב ושהעיכול של הגזרה הרעה יהיה יותר איטי. אבל כנראה שכבר אי אפשר היה להמשיך ככה וגודי הלך לעולמו. למרות הסבל ראיתי אותו מחייך, אומר משהו, מגיב לסביבה והעיקר מוקף במשפחה שהפכה לשבט גדול ומקסים, מוקף בביתו על כל תכולתו האסתטית, האסצנטרית (חסרת מרכז), השעונים, הקרמיקות, ה"מצייאס", ופריטים נוספים שמאחוריהם עומדים אין ספור סיפורים. ואת הבית מקיפה הגינה, בריכות הדגים לשעבר, הצמחים, החתולים, הכלבים והאחרונים מתוך רבים, זכרונם לברכה, ייבדלו לחיים טובים "רסטה" ו"שד" שאין שם שיותר מתאים לו. 
אני גאה בכלבי הברונזה שעדה החליטה לצקת בעידודי. זה לוקח אותי לשנים רחוקות שקשורות לתקופה שבה נפגשנו במעוז אביב, הראש של גודי בתוך המנוע, רם וסיון ילדים קטנים, ואחר כך "עיר היונה" במעוז אביב, עם מלא יוזמות עסקיות ומעורבות שהייתה לגודי ב"עסקי" האמנות של עדה. אז זה היה פסלי הקרמיקה – וזה מזכיר לי שמות של כל מיני "מאכרים" שקיבלו כינויים מיוחדים. תמיד היה איזה קוץ תקוע בשם שלהם, זה היה ההומור של גודי – אפיקורס חרוף, אוהב אך חשדן, בעל אופטימיות אין סופית ואהבת חיים עזה עם רגליים שרוטות בבוץ. "לאכול את החזיר עם השומן עד שיטפטף ", זה משפט שלו. 
הכלבים שהתחילו בקרמיקה ונוצקו בברונזה לוקחים אותי גם לשנה האחרונה. היה לנו יום טיול לבית היציקה בבית נקופה, וגודי שלהפתעתי לא ראה מקום כזה לפני כן היה נרגש מעל הראש. הוא נתן הרבה עצות לשיפור וייעול של בית היציקה. זה היה יום אביבי יפה והמשכנו שלושתנו ל"יד השמונה" המשופעת ירק ירושלמי, וגודי היה איש – ילד שמח באותו יום. 
גם בשנים רחוקות היו לנו שיחות וויכוחים על אמנות עד אמצע הלילה, כי גודי אהב והבין כיוצר את מהות האובססיה והצורך להיות מיוחד ולהגדיר מחדש את מה שמובן מאליו, אבל היו גם מחלוקות גדולות בענייני טעם. בשנים האחרונות כבר היו לנו הרבה פחות ויכוחים. לפני שלושה חודשים עדה וגודי היו בתערוכה שלי וגודי שכבר די מזמן השלים עם האמנות שלי אמר שהפעם זה היה מאד יפה. בעצם תמיד באתם לתערוכות שלי וליוויתם אותי מאז שהיכרנו ובגלל זה הייתם המשפחה שלי. וזה תמיד היה – עדה וגודי, נוסעים לעדה וגודי באורנית.
נוח על משכבך גודי יקר. היית אגדה בחייך ולעצמך. השארת אחריך מלא חיים, המצאות וירק ואתה תמיד תהיה כאן. אתה בטוח יודע את זה. 

דרורה דומיני