יורם דקל (לוטרובסקי)

ראיון עם בת זוגו שולי להב ועם בנו גיא דקל . מראיין חזי ראובני – 3.4.2024

גיא : גרנו בראשון לציון. אבא היה מאד מיוחד, היה כיף אתו, היה בא איתי לטיולים , היה נהג טיולים, נסע הרבה עם תיירים והשתתפתי בנסיעות. היה מקובל בכל מקום שהגיע. קבלו אותו וארחו אותו כיד המלך. אהבו אותו. היה ספורטיבי, הולך ברגל עם המטיילים. כשהייתי בכיתה ז' נסענו לירושלים באופנים הלוך וחזור.
לאחר הגירושים מאמי אלדה עסק הרבה בספורט אתגרי, קנה באגי ונסע בחולות, נתן לי גם לנהוג. קנה אופנוע, גלשן גלים, ראה הרבה ספורט גם בטלוויזיה. הקשר שלי עם אבא ואמא היה טוב גם אחרי הגירושין שלהם. בהתחלה התעצבתי והיה לי קשה, אבל אבא מאד פינק אותי. ביקרתי אותו בדירתו מתי שרציתי והוא תמיד שמח. ההורים לא הקפידו על מועדים מסודרים של ביקורים אצל הילדים וביקורי הילדים אצל אבא, כך שתמיד יכולתי להיות עם אבא. הייתה תקופה שעברתי לגור איתו בדירה שלו בראשון לציון. בשבתות תמיד היינו הולכים יחד לים. אפילו אם זה לא היה בתורנות מסודרת (כגון שבת אבא ואח"כ שבת אמא). גם הקשר בין ההורים היה טוב אחרי הגירושין.
אבא נשאר לגור ב"ראשון" כדי שיהיה קרוב לילדים ושיהיה זמין. אני גם עסקתי בגלישת גלים בהשפעת אבא. ביקרתי בעינת אצל סבתא רות וסבא מוניק והייתי קוטף פרי מעץ השסק שבחצרם.
מוניק נפטר כשהייתי בן 7. עד גיל 10 הייתי כל שנה בחופש הגדול אצלם בעינת שבוע שלם. לאחר שסבא נפטר ביקרתי פחות. הקשר עם האחים של אבא היה טוב. היינו נפגשים פעמים רבות בחגים.

שולי: מוניק ורות היו חברים טובים במיוחד עם משפחת ברקוביץ', הורים של מיכל טל. היה להם חוש הומור והם היו מקובלים בקיבוץ.
יורם אהב את הלינה המשותפת בקיבוץ, כי אהב להיות עם החברים. אולי כי היה מאד מקובל וכולם אהבו להיות חברים שלו.
יורם היה ועודנו אהוב ליבי אהבת חיי וככל שעובר הזמן מתגבר הגעגוע.
את יורם אהבו כולם. החיוך והחיבוק שלו ילוו אותי תמיד.
יורם נולד וחי בקיבוץ עד גיל עשרים ושמונה. כילד אהב מאד את החופש והטבע שהחיים בקיבוץ אפשרו ואפילו את הלינה המשותפת המושמצת על ידי בני קיבוץ רבים.
זה אִפשר לו להתפרחח ולגדול כילד טבע וגם לשיר לרקוד, לנגן ולהשתולל.
לאחר הצבא עבד בחקלאות. בגיל עשרים ושש התחתן עם אלדה.
לאחר עזיבת הקיבוץ מצא בעזרת עוזי אחיו עבודה כנהג על מערבל בטון ובהמשך כנהג אוטובוס תיירים אתם טייל בכל הארץ.
בתחילת דרכם גרו יורם ואלדה אצל עוזי ורעייתו במושב "בני עטרות". בהמשך עברו לראשון לציון שם נולדו שני ילדיהם נירית וגיא.
היום יש ליורם ארבעה נכדים אהובים ומוצלחים – שירה, אופיר, מאיה ונבו.
יורם – איש אנרגטי שחי ואהב את החיים בכל רגע.
בילה המון בים בגלישת גלים וביבשה ברכיבה באופניים (גם לירושלים), בנסיעות בבאגי וברכיבות מאתגרות על אופניים. (גיא מספר שכאשר היה בן שתים עשרה רכב עם יורם באופנים לירושלים). התאונה הקשה עם האופנוע שינתה את מסלול חייו. אבל יורם לא נתן לשום דבר לדכא אותו. בתקופה הקשה הזו ליוו אותו : תמי, שהייתה בת זוגו שתים עשרה שנים, בתו נירית שהייתה חיילת באותה עת.
כשנה וחצי חי יורם בין אשפוזים וניתוחים רבים ולא ברור איך, אבל בכוח החיים האדיר שלו למד להתמודד עם יד ימין משותקת והרבה כאבים. הצליח ללמוד לתפקד ביד שמאל וביד אחת הצליח לבצע דברים שרובנו לא מצליחים לעשות בשתי ידיים. בין היתר בנה רהיטים יפהפיים לבתו נירית, לעצמו ולאחייניתו.
בגלל היד המשותקת לא יכול היה לחזור לגלישת גלים ולכן עבר בעזרת חבר לספורט "קצת פחות מאתגר" – מצנחי רחיפה. בחברה שנקראה חברת "דקל" שאותה גם ניהל מספר שנים.
בתקופה זו קנה דירה קטנה בשכונת פלורנטין בתל אביב, בה הרבה לארח את נכדיו האהובים שאהבו מאד לבלות ולישון אצל סבא יורם כל יום חמישי.
תקצר היריעה מלספר את כל עלילותיו ומעלליו. אני היכרתי את יורם כשהיה בן שבעים וחמש ואני בת שבעים ואחת. מאותו רגע השתנו חיי שנינו ונפשותינו ההתחברו באהבה ענקית. שבע שנים מופלאות שהסתיימו בטרם עת.
גרנו לסירוגין בשכונת פלורנטין בתל אביב ובהוד השרון, ובשנים האחרונות בעיקר בהוד השרון.
במשך כל השנים לא ויתר יורם על אהבתו הרבה לים. בכל בוקר קם עם זריחה כדי להקדים את הפקקים ולהגיע לחוף סי-פאלאס (בת ים), בו בילה כל השנים. שם כמו שקרא לזה עשה את ה"יוגה והמדיטציה" של הבוקר. עיתון, קפה והיום הופך יפה ומחויך.
אחרי עיסוקי הבוקר, התפנה למטלות היום שלו שכללו עזרה לכל מי שמבקש -ילדים, נכדים, חברים. בעיקר עזר לחברו, יהודה, שהתעוור ואותו הסיע לכל מקום וגם עזר לו במסגרייה שעבד בה בעבודות שיהודה התקשה לעשות.
יורם קרא לעצמו "נהג מרוצים" והסביר – "אני נוהג וכולם מרוצים".
וכעת, עבר לשכון עם מלאכים, והעצב והחסר גדולים.
בנשמתי הוא ימשיך לשכון תמיד.