יוסף אבני

ראשית ברצוני להודות לקיבוץ עינת על השנים הרבות והטובות בהן חי אבי בקיבוץ ועל היחס החיובי והטיפול הנאות שזכה לו. תודה מיוחדת לבית דובדבני ולעובדות והעובדים המסורים המשרתים בו שהנעימו והקלו על אבא את שנותיו האחרונות שהתווספו לשנים האחרונות בחייה של אמי, הילה, שאף היא זכתה בטיפול נאות בחדרי החולים של הקיבוץ. תודה לקיבוץ עינת על ארגון הלוויה המכובדת והמכבדת את זכרו של אבי. אבא, הלכת דרך ארוכה בדרך החיים ועת פרידה הגיע לדאבון לבי. תמיד אזכור את מסירותך לאימא הילה, שנפטרה לפני 20 שנה, להלל ורבקה, לי ולעמליה ולששת הנכדים שלך. את הנינות הכרת רק חלקית בשל מצבך בשנים האחרונות. עשית ככל יכולתך וסייעת בכל שהשיגה ידך לאפשר לכולנו להצליח בחיים. חסכת  מעצמך החלפת ריהוט, שיפוץ הבית, ביגוד נאה, נסיעות לחו"ל ושאר הדברים שמאפשרים הנאה בחיי אדם, ומאד שמחת שיכולת להקדיש את אמצעיך הלא רבים לבנים ולנכדים. התווית לנו ביחד עם אימא את נתיב החינוך, ההשכלה הכללית וההצלחה בלימודים. לנכדים היית מכין מחברת בה היית רושם את הציונים שמקבלים במקצועות השונים בכל שליש או מחצית ומדרג אותם לסכומים שהיו מקבלים ממך. זכורה לי גם השמחה הרבה שהבעת בגיל 88, והיית בן אדם עצור ולא מביע רגשות, עת הגעת לטקס קבלת התוארים באמפיתיאטרון בהר הצופים. היית בן אדם טוב, שקט, הולך בתלם ומתרחק מרצון ממרכז הבמה הציבורית ומהפוליטיקה המקומית. מעולם לא הצגת מועמדות לתפקיד ציבורי ולא הופעת לדבר בפני קהל רב, אך בשיחות ארוכות עמך הבחנתי שאתה יודע לנתח ולהבדיל היטב בין אנשים טובים שממלאים שליחות לבין אלה שעושים שליחותם קרדום לחפור בו את קידומם האישי והכלכלי. היית אדם פתוח שלא האמין בסוציאליזם ובקומוניזם, היות ונכווה ממנו קשות כפולני בברית המועצות בעת מלחמת העולם השנייה, אך כחבר קיבוץ פעלת לפי כללי המשחק והיית נאמן לדרך בה הלכה אימא ובה התנהל המקום בו חיית. כאיש שיחה מרתק היו לך מספר חברים עמם היית מחליף ידיעות על הנעשה בקיבוץ ובמדינה. ברם, כולם הלכו לעולמם בזה אחר זה וכך נשארת בערוב ימיך בודד בחדרך. עתה תוכל להיות שכן קרוב להם, לאלה שהיו לך בני שיח. זכורים לי כילד ימי המכוורת של הקיבוץ אותה ריכזת כדבוראי ואת הנסיעות בפלטפורמה הרתומה לטרקטור, בו נהגת ,לנקודות ריכוז הכוורות מהאקליפטוסים של בית-נבאללה ועד לפרדסים הצמודים לגבעת השלושה; את המעשנת, הבגדים המיוחדים והמסכה שמנעו ממך עקיצות, אף שהיית לפעמים עובד חשוף ומקבל עשרות עקיצות דבורים ביום. זכור לי המבנה של המכוורת בו עמדה מכונת רדיית הדבש שמילאת בחלות שפתחת במזלג המיוחד וחביות הנירוסטה הענקיות אליהן זרם הדבש והעלה קצף שאותו היית צריך להסיר. זוכר אני גם את הנסיעות לקבלת מלכות דבורים איטלקיות שסביבן היה צריך להיבנות הקן בכוורת. עת עצובה במיוחד לך הייתה פני כ-50 שנה כשהחליטו מסיבות כלכליות לכאורה, (הדבורים נפגעו מאד מריסוסי הכותנה) לסגור את המכוורת ולמכור אותה. אחרי המשבר הזה עבדת שנים בפרדס כפועל חקלאי פשוט וסיימת את עבודתך כמחליפו של החבר שאול צוקרקנדל ז"ל בדואר של עינת. בכל חייך היית אדם מסודר באופן קיצוני דבר שניכר מאד בכתב ידך הקליגרפי, פרי חינוך אירופאי, בתיוק המופתי של מסמכים ותמונות ובזמן שהשקעת בניקיון וביצירת מקום מאורגן במקומות העבודה ובבית. ידעת שפות רבות והעמקת ללמוד אותן ביסודיות, כך היית חתום על ג'רוזלם פוסט וקורא אנגלית שאינה שפת אם לך וכך רצית בגיל 95 לשפר הרוסית שלך והתחלת לקרוא את "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי בשפת המקור. אהבת מאד לשמוע פרקי חזנות ואריות מן האופרה בהשפעת הנוסטלגיה לדברים ששמעת בוורשה עד הגיעך לגיל 25, עת הגיעה המלחמה. כך היית נוהג לשמוע תוכניות של חזנות ואופרה ברדיו. במיוחד אהבת את משה קוסוביצקי כחזן שאותו הכירה משפחתך ועמו נפגשת לאחר השואה בישראל, את הטנורים הגדולים בנימינו ג'ילי, אנריקו קרוזו ובשנים האחרונות נהנית מלוצ'יאנו פברוטי. אהבת לטייל בארץ וזכור לי הטיול האחרון שלנו לערבה בפסח לפני 9 שנים (בגיל 92) בו התפעלת מהישובים, החקלאות ומפעולות הפיתוח השונות. פעמים רבות, בהיותך מודאג ממצבה הכלכלי של המדינה, התעקשת ואמרת ברצינות ופעמים רבות: "יש נפט, פה ליד ראש העין", וגם היית מתלוצץ ואומר "בטוח שימצאו נפט ליד המוסך וסככת הטרקטורים של הקיבוץ שם שופכים המון סולר לאדמה". צחוק הגורל הוא שבערוב ימיך נמצא נפט בסמיכות לראש העין. כשאימא הפכה סיעודית טיפלת בה במסירות רבה ומדי יום דאגת לה לטיול בכיסא הגלגלים ולהאכלתה. עד גיל 95 היית עצמאי לחלוטין, הולך 5 פעמים בשבוע למרחק 4.5 ק"מ ושוחה בקיץ 30 בריכות, חי בדירתך בקיבוץ ללא עזרה פרט לניקיון ע"י עוזרת פעם בשבועיים, מכין אוכל ומבצע קניות ללא כל בעיות. בחמש השנים האחרונות לחייך, בבית דובדבני, חווית הדרדרות מתמדת שהתבטאה גם בצד המנטלי וגם ביכולת המוטורית. לפני כמה שנים אמרת לי על השכן שלנו בקיבוץ ישראל כץ ז"ל: "הוא זקן עוד מעט בן 100" עתה כשאני והנוכחים כאן נפרדים ממך היית יכול להגיד: "הוא צעיר שהגיע לגיל 99".
אבא, לך לדרכך, תחסר לי ולאלה שהכירוך, אזכור אותך רק לטובה עד סוף ימי.