יונה ארגוב

לפני קצת יותר משבוע אמרה לי חברה שלקחו את יונה לבית חולים ושהמצב לא טוב. חשבתי שיש עוד זמן, מה בוער ? למה ? מה פתאום ? ואני לא נפרדתי ממנה. לאחר מספר ימים יונה חזרה הביתה. היא בקשה שלא יינתנו לה טיפולים מאריכי חיים ושהיא רוצה להיות בבית שלה. כל כך אופייני ליונה'לה, כזאת היא הייתה כל השנים, הגיונית, חכמה ומציאותית כשידעה שאין סיכוי לגבור על המחלה רצתה להיות במקום הכי שלה, הכי חם ואוהב – בבית.
ביום חמישי בבוקר החלטתי לטלפן אליה, וכמה שמחתי כשהיא הרימה את הטלפון. שאלתי אם אפשר לבוא והיא אמרה: בטח, בקול קצת צרוד, כולם באים, הבית מלא כל הזמן. כמובן שבאתי, מצאתי אותך יושבת על הספה, סביבך – נורית, יעל, רוחה, חניתי, ומשה כרגיל היה עסוק במטבח. היית שלווה ונינוחה, השתתפת בשיחה, אפילו אכלת קצת. חשבתי שככה זה יימשך עוד הרבה זמן. בדרך הביתה חשבתי שאולי אני אכתוב את ההספד עליך ואביא לך לקרוא, כי אצלך, יונה'לה, שום דבר לא קורה עד שאת אינך מאשרת אותו, ואיך אני יכולה לדבר עליך מבלי שאת נתת את הסכמתך לכל מילה ? כמובן שלא הספקתי.
באחת ושלושים בלילה של יום שישי קיבלתי הודעה : עצוב, עצוב, יונה נפטרה.
המפגש הראשון שלי עם יונה היה שהייתי רכזת תרבות, והיא הייתה מורה לאמנות, זה היה בזמן שעוד בבית הספר בעינת למדו בצריפים. …. יונה היתה בוגרת מדרשת אורנים. לפני כל חג היינו נפגשים – יונה, ישעיהו, רוחה ואני להכין קישוטים. יונה הייתה מארגנת את החומרים והרעיונות, ישעיהו היה משרטט את קווי המיתאר ואנחנו היינו ממלאות את השטחים בצבע, ובעיקר צחקנו מהבדיחות של שייקה.
חלפו שנים, יונה וגם אני החלפנו עבודות עד שנפגשנו במטבח הקיבוצי. ליונה'לה היו ידיים טובות. כמו שההורים שלנו היו אומרים – כל מה שהיא עשתה הצליח – ריקמה, ציור על עץ, פיסול, אפיה ובישול. וכמו שאומרת הפירסומת : אוכל עושים באהבה או שלא עושים בכלל. וכך יונה'לה ניהלה את המטבח – בביטחון ובהמון אמפטיה לצוות שעבד אתה. היא הסתדרה עם חברות מבוגרות, כמו פרידה ואהובה וכמובן עם רוחה ואיתי.
העבודה במטבח הפכה לשיגרה, ויונה חיפשה אתגרים חדשים. הרצון והצורך ביצירה של משהו חדש, בא לידי ביטוי בערב ריקודי שנות השישים, שהחלטנו לקיים בחדר האוכל בלילות שישי. יונה הייתה זאת שהניעה את המהלך.
כל ערב שישי אחרי סיום ארוחת הערב, היינו באות ומכינות את האולם לריקודים. אירגנו במה ויצרנו קשרים עם הרכבים קטנים של נגנים ויצאנו לדרך. הערב הפך להצלחה גדולה. יונה החליטה להגדיל רווחים והתחלנו למכור מזון קל ולצבור רווחים.
היה לה רצון להוכיח שגם נשים יכולות ליצור ולהרוויח מקור הכנסה. במשך הזמן מיזם הוביל למיזם והיתה דרישה לעריכת ארועים. רכשנו ציוד מהכנסות של ימי שישי. כך קם הענף "עינת ארועים". יונה הייתה המנהלת. הגדלנו את צוות העובדים. התחלנו בקטן – בריתות, בר-מצוות ובהמשך גם חתונות. צברנו מספיק הכנסות, הקמנו את גן הארועים כשיונה היא הרוח החיה של העיצוב והתכנון יחד עם בעלי המקצוע. חשוב היה לה מאוד שלא ניקח כסף מהקיבוץ ושנקים הכל מהכנסותינו. "עינת ארועים" צבר שם טוב ומוניטין בכל הארץ. זה לא היה קל גם לבשל בבוקר לחברי הקבוץ ולארוע וגם לקיים חתונה בערב. אבל חברי עינת אכלו אוכל מובחר. למרות העבודה שנמתחה על פני שעות היום כולו, היינו מוצאות לנו זמן לשבת ולדבר. שיחה עם יונה הייתה בית ספר לחיים, הסבלנות וההקשבה שלה היו מופלאים ויותר מזה הדרך שבה היא אמרה את דעתה, הבהירה את נקודת השקפתה, מסקנותיה היו נותנות לי מבט חדש על כל בעיה שעמדתי לפניה. היה לה כישרון לפרק כל קושי, להרגיע ולנחם.
ליונה היה ידע והבנה בהמון תחומים. היא קראה הרבה וכשהתעניינה במשהו היא לימדה את עצמה כל מה שניתן. אני אהבתי לשאול אותה מה אומרת המפה האסטרולוגית שלי ומיותר לציין שהרוב היה חיובי וטוב.
כשמונה שנים ניהלה יונה את עינת אירועים. גם משה תרם את חלקו כשהיה אקונום של המערכת כולה. לאחר שנפרדה מפרויקט חייה לא יכלה יונה לשבת בחיבוק ידיים. הקיבוץ שינה את פניו והופרט. יחד עם משה, בן זוגה המסור, החליטו להקים עסק חדש – את בית האוכל.
איזה אומץ וחזון היה לאשה הזאת – לקום ולהתחיל הכל מההתחלה. בית האוכל עבד יפה וההצלחה האירה לו פנים. כולם – חברי עינת ואנשים מכל הסביבה נהרו לאכול צהרים ולקנות אוכל אצל יונה ומשה. בחגים היה משתרך תור ארוך שהצטייד בקופסאות מלאות במיטב המאכלים. כשעינת ארועים נמכר ליזמים חיצוניים, הצטרפתי לתקופה מסויימת לעבוד כמה שעות בבית האוכל , ליד הקופה. שוב נהניתי מהנוכחות הממגנטת של יונה'לה, מהנתינה הענקית שלה והיכולת להעניק לכל אחד את ההרגשה שהוא הכי חשוב ברגע הנתון הזה.
מתוך הרצון לגדול ולהתרחב נקלע בית האוכל לקשיים ויונה ומשה נאלצו להפרד מהמקום היקר להם.
אין לי ספק שהמשברים האלו בחייה של יונה נתנו את אותותיהם במצבה הבריאותי. יונה'לה הפכה לעקרת בית במשרה מלאה. מדי פעם הייתי באה לבקר אותה, בעיקר בימי הולדת אותם הקפדנו לזכור ולהתברך אחת עם השניה. הזמן המשיך במהלכו, הבנים התחתנו, נולדו נכדות ונכדים והמשפחה התרחבה. תמיד התפעלתי מהקשר הנפלא שיצרה יונה עם נכדותיה, שהגיעו כל יום בצהריים לאכול אצלה, עד יומה האחרון ואיזו אהבה שררה ביניהן לבינה.
יונה ומשה, משה ויונה, כמו מילה אחת שקשה להפריד.
היום אנחנו נפרדים ממך יונה'לה, חלק חשוב בפאזל של עינת אבד. אצלי תשארי לנצח חברה, שותפה ואשת שיח אהובה. תודה שהייתה לי הזכות לצעוד אתך בהרבה חלקים מחיי. יהי זכרך ברוך.