טזיה יופי
כ"ז טבת התרס"ד - 15/01/1904
א' אדר תשמ"ז - 02/03/1987
לזכרה של טזיה
עם הוודע לי על מותה של טזיה, נזרקתי כולי לימים רחוקים, ימי תחילת שנות ה-20 של המאה שעברה.
ב – 1919 , רעב, טיפוס ופרעות….. זוועה שלטה בכל. עיירות יהודיות פזורות ברחבי אוקראיינה נחרבו ונמחקו מעל פני האדמה.
כשנסעתי בעגלת איכרים לביקורים בעיירות שנשארו, בעניני התנועה, ראיתי את ארובות התנורים מזדקרות אל-על. זה מה שנשאר מהחיים השוקקים בעיירות שנחרבו. טזיה ושני אחיה הגיעו כפליטים לעירנו, היה זה בשנת 1922.
אינני יודעת איפה הם היו. אני יודעת רק שההורים מתו בדרך. הם השתכנו בביתנו. טזיה אף פעם לא סיפרה על תקופת האימים הזו, דרכי היא נכנסה לשורות "צ.ס" (ארגון ציוני סוציאליסטי), "יוגונד", ול"החלוץ". נפתח דף חדש בחייה והיא כולה התמסרה לו. אני כבר לא הייתי בבית כשהיא נסעה למשק החקלאי "תל-חי" שבחבל קרים. עם גל המאסרים ע"י ה ג'י.פי.או (המשטרה החשאית של ברה"מ לשעבר), טזיה נאסרה בגלל השתייכותה לארגונים ציוניים, ישבה בבית הסוהר והוגלתה לגירוש לסיביר. משם היא הגיעה לארץ בשנת 1927.
טזיה ידעה ליצור קשרים עם חברים, התכתבה עם הרבה אנשים והיו לה הרבה קשרי ידידות.
במרוצת השנים חלו תמורות בכולנו. את טזיה הכריע מצב בריאותה הקשה והוא שגרם לקשיים רבים בחייה. תמו ייסוריה,
יהי זכרה ברוך.
(מתוך דף לזכרה של טזיה שצורף לעלון עינת)
דינה אלון
על ערימת החצץ
חדשה הייתי בארץ, ספוגת אידיאלים ואהבה גדולה לארץ, לעבודה, לקיבוץ. והנה נשלחתי בפעם הראשונה לנפץ חצץ בכביש. לשמחתי לא היה גבול. עתה אני פועלת ממש, שותפה לבנין ארצנו, הולכת לעבוד יחד עם החלוץ בעל היד המיובלת, לסלול כביש.
היה יום קיץ חם. שרב. אני יושבת על ערמת חצץ. לראשי כובע רחב-שוליים. היד הולמת בחזקה בפטיש על האבנים. ולא איכפת שהשמש לוהטת בלי רחמים, שעל היד התפקעו שלפוחיות. אני נתונה כולי לעבודתי. הנה ניפצתי אבן גדולה לאבני חצץ. אבן לאבן מצטרפת ונוצר תל. והערמה הולכת וגדלה. היו רגעים שנדמה לי כי לא אוכל יותר, והרהור מתגנב: אולי אפסיק למנוחה קצרה? אך לא! אסור לשים לב לכאב-היד. צריך להתאמץ, לא לפגר אחרי החבר. ואני ממשיכה. הפטיש יורד ועולה, יורד ועולה. והנה נושבת רוח קרירה, רוח הצהריים, חום השמש פג – וידי עדיין אינה מרפה מהפטיש. עברו ימים אחדים, ועם סיכום התוצרת הוברר כי לא פיגרתי.
ובערבים, כשהידיים נתחברו מעצמן ופרצה הורה סוערת – פגה עייפותי כליל. מאז עברו שנים. ידעתי חדוות יצירה במשק, טיפחתי שתילים רכים, טעמתי טעם עבודות רבות – אך את הרגשת הימים ההם לא שכחתי.
(מתוך הספר "חברות בקיבוץ" הוצאת הקבוץ המאוחד, תש"ד)
גבעת השלושה – טזיה יופי