חנה שפירא – קנט

סיפורה של חנה שפירא מובא מתוך עבודתו של אורי שני (נכדה של חנה)– "אני ומשפחתי". נכתב בשנת הבר-מצווה של אורי – 1982.

נולדתי בשנת 1909, בעיירה פלוטניצה שבפולין. שם אבי אשר קנט ושם אמי אידל- עדינה לבית פלוטניק. שם סבי מצד אמי משה חיים, ושם סבתי אלקה. שם סבי מצד אבי נחום, ושם סבתי חווה.
ביתנו היה בית יהודי חסידי. בימי שישי, הייתה אווירה מיוחדת, ההכנות לקראת השבת החלו עוד בבוקר. אחרי הדלקת הנרות הלכו ההורים לבית הכנסת. אנחנו הילדים היינו הולכים לבית הכנסת רק בחגים, ואירועים מיוחדים. בכל יום שישי היה אבי מביא אורח לסעודת השבת, שהייתה ארוחה חגיגית, אבא היה מקדש על האוכל ובסיום הסעודה היינו שרים זמירות שבת. אבי היה ראש המשפחה, וכל מילה שלו הייתה כמו פקודה. כולם התנהגו כלפיו בנימוס וביראת כבוד. אבי היה נגר במקצועו ובעל נגרייה משלו.
היינו 8 ילדים במשפחה: שני הילדים הראשונים בן ובת, נפטרו ממחלת דיפטריה בהיותם תינוקות. אחר כך נולד יוסף שנחשב לבן הבכור, אחריו גולדה, ואני חנה ומרים. אחרי מרים נולדו עוד 2 ילדים: בצלאל ואלקה שנפטרו בגיל צעיר בגלל דלקת.
הזיכרונות שלי מתחילים מתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיירה גרו יהודים ואוקראינים שמספרם היה גדול בהרבה ממספר היהודים. היהודים עסקו במסחר ומלאכה זעירה, והאוקראינים ברובם בחקלאות.
כשהייתי בערך בת 4, בנה אבי בית עץ חדש ויפה, ועברנו לגור בו. לאחר זמן מה נסע אבי בענייני הנגרייה לוורשה, ובזמן שהותו שם נשרף ביתנו באחד הלילות. באותו הלילה נשרף רחוב שלם בעיירה. לנו כילדים זו הייתה שמחה גדולה לראות שריפה גדולה והרבה אש ואור בלילה. למחרת אספו לנו בגדים ונעלים במשפחה, ועברנו לגור בבית סבי וסבתי.
עם פרוץ המלחמה גוייס אבי לצבא הרוסי ושרת בו כ- 4 שנים.
הוא היה בא לבקר רק לעיתים בחופשות אולם מרבית הזמן לא ראינו אותו. בתקופה זו עבדה אמי במאפיית לחם לצבא כדי לקיים את המשפחה, וחיינו בבית סבי, אבי אמי (סבתי כבר נפטרה).
בחיים בתקופת המלחמה היו קשים מאוד והיה מחסור כיוון שמרבית המזון נלקח על ידי הצבא.כאשר הסתיימה המלחמה, השלטון הפולני לא היה עדין יציב, פורעים וחיילים משוחררים היו משתלטים לעיתים על העיירה ונלחמים אלה באלה. מדי פעם באו גדודי צבא לעיירה מעמים שונים: פולנים, רוסים או גרמנים.
עשרה חודשים לאחר שאבי חזר מהמלחמה הביתה, בחג שמחת תורה שחל בשבת בבוקר, כאשר אבי התכונן ללכת לבית הכנסת, ברחו החיילים הרוסיים מהעיר והופיעו קבוצות של פורעים פולנים שהתחילו לעשות פרעות ביהודים. הם תפסו 40 גברים יהודים וביניהם את אבי ודרשו כופר, סכום כסף גדול לפדיון בני הערובה. כאשר שחררו אותם לאחר שהכסף שולם, חזר אבי עם יד שבורה. האיכרים הרוסים שחיו בסביבת העיירה היו חייבים להכין הרבה כסף וזהב. הפורעים באו לביתנו ( אנחנו כבר ברחנו לבית השכן), וכל הלילה שמענו אותם הורסים את הבית בחפשם את הכסף. בבוקר הם התפרצו לבית בו התחבאנו, לקחו את אבי וסבי, הוציאו אותם החוצה, ירו באבי ואת סבי תלו.
אנחנו ברחנו ליערות והפורעים המשיכו לרדוף אותנו כי הם חשבו שאמי יודעת היכן הכסף מוטמן. לבסוף משתפסו אותנו והתברר להם שהיא לא יודעת עזבו אותנו לנפשנו.
במשך שבוע ימים נמשכו הפרעות, ההרס וההרג ביהודי העיירה. אמי נשארה אלמנה עם 6 ילדים, כשהבכור בן 13 והצעירה בת 3. כל עולמה נהרס, אביה ובעלה נהרגו, ביתנו נהרס, והיה עליה להתחיל לבנות את חייה מחדש, לבדה בחוסר כל.
לאחר תום הפרעות נדדנו ברגל לעיר הקרובה פינסק, ושם שיכנו את המבוגרים בבית הכנסת והילדים היתומים הועברו לבתי יתומים יהודיים. אני, אחותי מרים, אחי בצלאל ואחותי הקטנה אלקה נלקחנו לבית יתומים. כל זאת אירע בהיותי בת תשע. אני הרגשתי אז שכל עולמי התמוטט ולקח לי זמן להתאושש. גם המעבר מעיירה קטנה לעיר גדולה, ולבית היתומים, היה מוזר וקשה עבורי, כמו כן לפתע הייתי צריכה להיות האחות הגדולה הבוגרת, אחראית ודואגת לשלושת אחי הקטנים, ודבר זה היווה מעמסה כבדה.
בבית היתומים היו לנו מדריכים מצוינים, וכן שפע של אוכל, משחקים ופעילויות חברתיות שונות. למדנו בבית ספר עממי יהודי בשפת האידיש.
למדנו מקצועות רבים ומגוונים והלימודים היו ברמה גבוהה.
אמי, אחי יוסף ואחותי גולדה, חזרו לעיירה, שיפצו את הבית והחלו לעסוק במסחר. בבית היתומים מתו אחי ואחותי הקטנים מדלקת ריאות, אסון זה השפיע קשות על כולנו, אך בעיקר על אימי.
הייתי ילדה חברותית מאד ושובבה ונקרעתי בין החובה להקדיש מזמני ללימודים, ובין המשיכה למשחקים וחיי חברה.
לאחר האסונות שקרו במשפחתנו, החלטתי שאני רוצה לחיות בארץ שתהייה המולדת שלי, ושבה אהיה אדם חופשי, כלומר, המשיכה שלי לתנועה הציונית התחילה עוד לפני שהיה לי קשר בפועל עם הציונות.
עם שובי הביתה בגיל 14, הצטרפתי לתנועת "החלוץ הצעיר", היינו מתאספים לפעולות ומסיבות, לשמיעת הרצאות ומפגש עם השליחים שבאו מארץ ישראל. בשנת 1928 יצאתי להכשרה שנמשכה שנה, תקופה זו הייתה קשה מבחינה פיזית, אבל הרגשתי שאני מתקרבת להגשמת מטרתי, לעלות לארץ ישראל.
את מרדכי בעלי הכרתי בהכשרה ועלינו לארץ ביחד בשנת 1929, הגענו לקיבוץ גבעת השלושה.
כשנה וחצי לאחר בואנו ארצה, נישאנו מרדכי ואני, ונולדו לנו 4 ילדים. השנים הראשונות בארץ היו שנים קשות מאד. היינו צריכים להסתגל בבת אחת לאקלים ואורחות חיים שונים. החברה במסגרת החיים בקיבוץ הייתה משמעת חברתית חזקה, אולם היו לנו מטרות לשמן היינו מוכנים לשאת בכל הקשיים מתוך תקווה שאנו בדרכנו להגשמת רעיונות הציונות של תנועת הפועלים. אני ומרדכי, היינו הראשונים מקרב בני משפחותינו שעלינו לארץ, ובמשך שנות חיינו הראשונות בה, דירבנו אותם ועזרנו להם לעלות לארץ מתוך תחושה עמוקה שמקומם של יהודים הוא לחיות בארץ ישראל. כך עלו לארץ 2 אחיות ואח של מרדכי וכן 2 אחיות ואח שלי ואימי. בזכות זאת הם ניצלו מהשואה שהתחוללה במלחמת העולם השניה.
כיום אנחנו מהווים משפחה מורחבת (חמולה) בקיבוץ עינת. 4 ילדינו נישאו והקימו בית בעינת. יש לנו 15 נכדים, הילדים והנכדים קשורים אלינו ונוהגים לבקרנו לעיתים קרובות.
במשפחתנו יש מנהג מדי יום שישי, לאחר ארוחת הערב מתאספים בביתנו כל בני המשפחה למפגש. מנהג זה גורם לי ולמרדכי הרבה אושר.
יש לי תחושה שאנחנו משפחה מאושרת, אולי בגלל הילדות הקשה שהייתה לי ולמרדכי. אנחנו שואפים שילדינו ונכדינו יהיו מאושרים. אנו עצמנו מרוצים ושלמים בדרכנו.
אני מאחלת לכולנו: שרק לא יהיה יותר גרוע.

***

חנה ואחותה גולדה בבצ'וק- קנט ומשפחותיהן, גרו בעינת בשכנות באותו הבית, ובחדר האמצעי גרה אימן איידל קנט ז"ל. הן טיפלו בה עד לפטירתה בשיבה טובה בשנת 1968.
גולדה בבצ'וק ז"ל נפטרה באופן פתאומי בשנת 1975. קשר קרוב וחם היה לכל המשפחה עם אחותן הצעירה מירה'לה ויינר ז"ל, שחיה עם משפחתה ברמת הכובש. מירה'לה נפטרה בשיבה טובה בשנת 2007.

במשך השנים עבדה חנה בחקלאות, בגן הירק בגבעת השלושה.
אחרי המעבר לעינת עבדה במטבח כמבשלת ראשית. בשנות ה-70 ניהלה את חדר האוכל של בית הספר –חב"ס.
בשנות ה-80 וה-90 חנה עבדה במחלקת הפיניש של "נעלי עינת" ולאחר מכן במחסן הבגדים של הילדים. כמו כן הייתה עסוקה וחיונית ב"חדר"- בית המשפחה שהיה תמיד מקום מפגש חם לכל החמולה בעינת הקרובים והידידים מהארץ ומחו"ל.
לאחר פטירתו של מרדכי שפירא ז"ל, ב-1992, חנה נשארה בביתה, עד שביקשה לעבור לבית דובדבני, שם בילתה את 5 שנות חייה האחרונות כשהיא צלולה ונמצאת במרכז חייהם של בני משפחתה- הבנים, הבנות והנכדים.
חנה נפטרה ב- 1999 והיא בת 90.
יהי זכרה ברוך.