זיוי צפרירי

(נכתב על ידי יעקב צפרירי, אבא של זיוי, מתוך חוברת הזיכרון "חיימקה, זיוי" שהוצאה לאור על ידי קיבוץ עינת כתום שנה לנפילת הבנים,
חשוון תשי"ח)

עברה שנה מאז נדם קולו של זיוי ז"ל. חבריו יזכרוהו לפי מגעם אתו בשנות גיל שונות, אנשי צה"ל יזכרוהו כמפקד בעל תכונות פיקודיות ועוד, ואילו אני אזכרהו בשלבי גידולו והתפתחותו מאז הוולדו. על זיוי מותר להגיד כי בהופעתו-הולדתו רגזה הארץ וניתן אות…
זיוי נולד ביום שישי בבוקר (ח' בתמוז תרפ"ז – 8.7.1927) וביום שני, י"א בתמוז, רעדה אדמת הארץ ובעיר שכם, הידועה לשמצה, נהרסו בתים רבים ומתחת לעיי מפולת נקברו עשרות אנשים.
ככל בני דורו בארץ, עברו עליו חייו הקצרים במתיחות. זיוי התינוק ידע הטעם של פחד יריות ערבים אל בתים יהודיים בשכונת מקור-חיים בירושלים וכן בכל התקופות שלאחר מכן, לפי המאורעות שהיו בארץ, וזה, כפי הנראה, חישל את אופיו והכרתו שעליו לפעול להגנת הישוב.
מגיל הגנון גילה זיוי "כשרון ההמצאה". אם עלה בדעתו התינוקית לברוח מהגנון הביתה, הרי עשה זאת בהשאירו הכובע שלו, לבל תתגלה מזימתו לגננת, וכן הפתיע ב"המצאות" פעמים רבות, במצבים שונים.
מילדותו התבלט כעשוי ללא חת ומזלזל בסכנה, האמין בכוחותיו. דיבורו היה תמיד אמת. לא הלך בדרך הנוחה על חשבון האמת. רגש הצדק, השוויון והדאגה לזולת, ניכר היה בו מילדותו.
זיוי ידע תמיד לחלק עם חבריו "מלאי הדברים הטובים" שהוכנו בשבילו בארון, מדי שבוע, וכן נהג אף בהתבגרותו. תמיד, בדרשו ממני טובת הנאה בצורת קולנוע, גלידה וכדומה, דרש לציידו בכך גם בשביל חבר או חברים.

מעשה באחד הימים – בבואי אל "הגבעה" (קיבוץ גבעת השלושה) ראיתיו ליד שער הכניסה מתרוצץ על אופניים בלווית חבר. בראותו אותי נכנס, דרש שאתן לו כסף לקנות גלידה בשבילו ובשביל החבר. מתוך רצון ל"מתחו", העמדתי פני מסרב ואמרתי לו: "מילא, דרישתך לכסף ממני עוד יכולה להיות מובנת לי, הרי אתה מבטיח תמיד להיות בן טוב, אולם מדוע עלי לתת כסף גם לו (לחבר)?". זיוי קפץ ובשצף קצף פנה אלי: "מחוייב אתה לתת כסף גם לו. אתה עובד בחוץ ומקבל כסף, אבא שלו אינו מקבל כסף בעד עבודתו במשק.. וכו' וכו'. לא ראיתי טעם להסביר לו באותו המעמד, כי גם הכסף תמורת עבודתי נכנס לקופת המשק. נשקתיו והתברכתי בלבי על צדקת דברי בני אהובי ומסירותו לחברו.

ומעשה בזיוי המפקד בצה"ל:
זיוי הופיע בביתנו בלווית חייל טוראי ומתוך כלי עם פרי הדר שעמד על השולחן לקח זיוי, בעל הדרגה הגבוהה, מנדרינה, קלפה והגיש חצייה לחייל. הדבר לא נראה ישר בעיני ולאחר שהחייל עזב את הדירה העירותי לזיוי על התנהגותו: "הן החייל חבר הנו ועלול הוא לחשוב שמתוך קמצנות הגשת לו רק חצי מנדרינה". ענה זיוי ואמר: "עם חלוקת המנדרינה בינינו הנני הורס כל שמץ של מחיצה ונוצר על ידי כך יחס של רעות בינינו ולכן עשיתי כפי שעשיתי".

כוחו של זיוי היה בשקט שבו. לא הבליט את עצמו ודברי הגיון נתקבלו על דעתו, אף אם היו בניגוד למחשבותיו ולרצונו לפני ששמע אותם.
בסיימו את המחלקה השישית בגימנסיה, בא אלי בהצעה להפסיק את הלימודים, "אין זה 'שווה' להמשיך ללמוד", אמר לי. כאשר הסברתי לו, שהכרחי לגמור בית ספר תיכוני, כדי שהברירה תהא בידו להמשיך או לא להמשיך בלימודים, כי לא כן הדבר אם אדם אינו מסיים בית ספר תיכוני, ידע זיוי שעליו להמשיך ללמוד ולחבריו הודיע שהוא ימשיך ללמוד, כי רצון אבא בכך, ובצדק.
נוסף ללימודים כלליים הועמסו על שכמו הרך גם לימוד תלמוד במשך שעות אחדות בשבוע ונגינה בכינור. נשא הכל ללא מאמץ מיוחד וללא בעיות ואף לפרס על תנ"ך זכה מידי הסופר שאול טשרניחובסקי – הספר "גורן" (שירי ילדים) עם הקדשה.
ידע זיוי לפעול באחריות. כאשר עמד להשלח מטעם הצבא לצרפת לתקופה מסויימת, היה בזה מן הפיתוי בשבילו, יליד הארץ, הנכסף לראות קצת את העולם שמעבר לגבולותינו. אולם בבוא ההוראה שעליו לצאת לצרפת, ביקש זיוי לדחות נסיעתו , ללא כל בטחון שתינתן לו ההזדמנות לכך בשנית, בנימוק שאין הוא שולט במידה מספקת בשפה הצרפתית, בכדי שיוכל להשתתף בקורס מטעם צה"ל. נסיעתו נדחתה ולאחר שהוכשר לכך נסע ולא בייש את שולחיו. בשובו מצרפת אמר לי:
"רק בכדי להוכיח, שאין אנו, צה"ל, נופלים מהצבא הצרפתי, ובשטחים מסויימים אף עולים עליו, כדאית היתה נסיעתי לצרפת. אמנם למדתי שם דברים, אולם היו דברים שיכולתי ללמדם".

עם כל המייחד את זיוי, את עולם חוויותיו ותגובותיו מיתר בני גילו, הרי היה בן לתקופה רבת נפתולים, נוראת הוד במלחמת עמנו על קיומו, חירותו ועתידו בארצו. והיא אשר הטביעה את רישומה העמוק בנפשו של זיוי ובבני דורו, הראשון לגאולה. ההתרחשויות המסעירות בארץ, בעם ובעולם הציתו בו ערנות לכל המתרחש מסביב, הצמיחו בו כוחות נפשיים וחישלו את אופיו חישול של בגרות, תעוזה ועמידה עצמית.
מטבעו איש חברותא היה זיוי, אך יקרות מאוד היו לו שעות ההתייחדות עם עצמו. כל מעייניו היו נתונים לחיי יצירה ושלום, אך בהגנה על חיי אדם, על יצירתו, חירותו וכבודו ראה צו עליון של הפרט והכלל גם יחד. עתים אולי נשתרבב בפעולתו משהו מן ההרפתקה והרומנטיקה המלחמתית, אולם ביסודו האציל עליה היעוד הלאומי שהנער ראה עצמו מקודש לו. אכן, ממיטב הישות הלאומית והאנושית, פרי סבל, כיסופים ומאמצי גאולה של דורות, נצרפה ועלתה דמותו הקורנת של בני – והיא שתעמוד לי ביגוני ובאבלי על אבדנו.

אוקטובר 1957