זהבה ענבי

זהבה נולדה להוריה אברהם פישביין וטובה ליניק בגבעת השלושה הישנה.
זהבה נקראה על שם סבתה, אם אימה, זהבה לבית קרמר.
הוריה נפגשו בהכשרה בקלוסובה, פולין. הם שהו במחנה ההכשרה 3 שנים. בחודש יוני 1929, עלו זוג החלוצים לארץ והתיישבו בגבעת השלושה.
בינקותה הייתה זהבה מאוד חולה ואושפזה בבית חולים הדסה בת"א. רק עקשנותה של אימה, להניק אותה הצילה את חייה. בין הנקה אחת לשנייה חיכתה האם על מדרגות בית החולים בחוץ. את הכינוי ג'בה קיבלה בשל המראה "הירוק" שהיה לה כשהייתה חולה. "גרינה ג'בה" בתרגום מאידיש זה "צפרדע ירוקה". בבגרותה ביקשה להיקרא זהבה ולא בכינוי ג'בה.
כשזהבה היתה בת 4 נפרדו הוריה, אביה עבר למושב חרות. זהבה נשארה עם אימה. הקשר בין האם לבת היה אוהב וחזק. גם האב אברהם שמר על קשר טוב עם כל המשפחה.
בהיות זהבה בת 17, בשנת 1946, ילדה אמה את אחותה דבורה (דבורה'לה) רינגל. הקשרים בין האחיות היו קשרי אהבה ותמיכה לאורך כל השנים.
זהבה למדה בבית הספר בגבעת השלושה ובהגיעה לגיל תיכון למדה בבית הספר המחוזי שליד הגבעה – בית ספר חקלאי. לפני מלחמת השחרור למדה בבית הספר הקיבוצי בעין חרוד יחד עם בני גילה, ילדי הגבעה.
זהבה נישאה לבלפור (מזרחי) שאותו הכירה משהותו במסגרת הפלמ"ח בגבעת השלושה.
בשנת 1949 בעת היותם בשנת שליחות בקיבוץ הצעיר עמיעד נולד להם בנם הבכור יאיר, שהיה גם הנכד הראשון של גבעת השלושה.
הזוג הצעיר חזר לגבעה בתום השליחות ושם נולד בנם השני עמרם בשנת 1952. באותה שנה בזמן הפילוג עברו בני המשפחה לעינת. ב- 1958 נולד הבן הצעיר רוני.
זהבה למדה במשך שנתיים בסמינר למדריכי נוער בירושלים. בסיום הלימודים קבלה קבוצות נערים צעירים מעליית הנוער. היא לימדה, חינכה ולוותה אותם באהבה. ביתה היה תמיד פתוח לחניכיה והם שמרו על הקשר איתה מתוך הוקרה ואהבה אליה ואל בלפור שהיה לה לעזר.
בין שאר תפקידיה היא עבדה במסירות רבה כמטפלת בבתי הילדים בקיבוץ. כיהנה בהצלחה בתפקיד מזכירת פנים של הקיבוץ.
עוד בילדותה בלטה זהבה בכישרון ובאהבת הציור והאומנות (למדה ציור אצל הצייר צבי שור). זהבה הייתה אשת ספר. היא אהבה לקרוא ולהקריא קטעים מספרים ושירים (בעיקר של אלתרמן ורחל) ובקולה העמוק והנעים העשירה את אוהבי השירה.
בכל אירוע ציבורי (חג, חתונה וכו'), הייתה זהבה אחראית על הקישוט והתפאורה. בלילות, הזמן היחיד הפנוי, הייתה מציירת על גיליונות ענק את הנושא לאירוע ובעזרת בלפור וחברים, העבודה הסתיימה ונתלתה עד בוא הבוקר. באירועים עצמם בלטה בקריאה ושירה. עד היום מהדהד בזיכרון חבריה קולה המיוחד וקריאתה הדרמטית את "מגש הכסף" של אלתרמן, במסיבות חג העצמאות.
זהבה ציירה, אהבה לבקר במוזיאונים ולשוחח עם אומנים. את כשרונה האמנותי קיבלה זהבה מאימה, העבירה אותו לשאר בני המשפחה ובמיוחד ליאיר בנה הבכור שעד היום עוסק בציור, איור ועיצוב. זהבה אהבה מאוד מוסיקה ובמיוחד שירים ישראלים. את שושנה דמארי ואסתר עופרים אהבה במיוחד וצפתה בהופעותיהן. היא אהבה גם לטייל בארץ.
בשנת 1964 עזבו זהבה, בלפור והילדים את עינת ועברו לכפר הנוער מאיר שפיה.
מאוחר יותר עברו למדרשת רופין ולאחר מכן רכשו משק חקלאי בכפר חוגלה.
את הבית הישן ואת המשק בחוגלה הפכו זהבה ובלפור עד מהרה לבית ולמשק לדוגמה. בעמל רב גידלו תרנגולי הודו, פרחים ופקאנים.
בכל מקום שזהבה חייתה השאירה את חותמה על התרבות, החינוך והחברה. בחן ובקסם אישיותה הנדיר כבשה את כל הפוגשים בה. בכישרון נדיר ידעה לכבד ולהעריך בני אדם בכל גיל, מעמד ומוצא. היו לה חברים רבים ואוהבים.
כשהחיים התנהלו על מי מנוחות והעתיד נראה מבטיח, זהבה חלתה בלויקמיה.
באחת נגדעו חיים וחלומות. זהבה תכננה להציג תערוכה מציוריה אך לא הספיקה. היא אושפזה בבית חולים השרון ואחרי חודשיים וחצי, נפטרה.
בזמן האשפוז, בימים שהרגישה יותר טוב, היא ישבה במיטה וציירה. בימי שישי ביקשה להדליק נרות.
לזהבה היה קשר מאוד מיוחד עם אחותה דבורהל'ה ורוב הזמן בעת האשפוז היא ביקשה שתישאר לידה. בימים שהרגישה פחות טוב היא בקשה מאחותה שתשמור עליה ושלא תאפשר כניסת מבקרים. היא לא רצתה שיראו אותה במצבה הקשה.
אחותה נשארה לידה גם בזמן שלחמה את המלחמה האחרונה נגד זמן החיים שהלך ואזל ועד רגע צאת נשמתה.
צוות בית החולים התאהב בזהבה והצטרף להמונים שבאו ללוות אותה למנוחת עולמים בעינת שם נותרו אימה, אחותה וחבריה הרבים, מיותמים ואבלים על האבדה היקרה שנקטפה בטרם עת.
יהי זכרה ברוך.