הילה אבני

כשהרבי מוויז'ניץ עבר במסעו ב-1911 בעיירה סניאטין, בחרו חסידיו לשכן אותו ללינת לילה בביתם של משפחת הורוביץ.
עם בוקר, כשיצא לדרכו, ביקשו ממנו חסידיו לברך את בעלת הבית, שהיתה בהריון. הוא בירך את האם ופרי ביטנה. לימים אמרה אמא שלי שהברכה הזו הצילה אותה מהגורל המר של משפחתה, שאיש חוץ ממנה לא נשאר חי אחרי השואה.
בערוב ימיה כאשר חדלה לדבר החלה לפתע אמא לפזם ואף לשרוק נעימות חסידיות באידיש. לסובבים אותה זו היתה הפתעה משום שלא חשדנו שאמא מוזיקלית, אבל מי שלמד אצלה שירה ידע שהיא יכלה בקלות לזהות את מקצבי השירה. אפשר לומר שאמא הייתה חסידה חילונית שהקפידה במצוות שבין אדם לחברו למרות שלא קיימה את כל המצוות שבין אדם למקום.
כשעלתה לארץ הייתה איתה באוניה חברה. החברה הזו חששה שתחלה במחלת ים ולכן ביקשה מאמא שתעיר אותה כשהאוניה תיכנס לים התיכון, מאחר ששמעה ששם יש גלים גבוהים והיא צריכה להכין את עצמה. והנה כאשר האוניה חלפה במיצרים בדרכה מהים השחור, שום סערה לא באה, ואמא בחרה לתת לחברתה לישון. לבסוף כשהחברה התעוררה היא כעסה על אמא, ושאלה מדוע היא לא קיימה את הבטחתה. היתה כאן בחירה אופיינית של אמא בטובת הזולת אף על פי שהפרה הבטחה שיכולה להתפרש כאי קיום נדר.
כשהגיעה אמא לירושלים היא התחילה ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים. באופן טבעי היא הצטרפה כמו רוב הסטודנטים לארגון ה"הגנה". באירגון היא עברה אימוני נשק ועסקה בהעברת נשק ממקום למקום. יום אחד בזמן אימוני הנשק נשמעה ירייה ואחד החברים נפל ארצה ומלמל: "טוב למות בעד ארצנו", כמצוות הנופלים באותה תקופה. רק אחר כך התברר שהוא כלל לא נפגע.
באחד הערבים נצטוותה אמא להעביר נשק יחד עם בחור ש"שודך" לה לצורך המבצע. בלכתם כזוג נאהבים ברחובות ירושלים פנתה אליו אמא ואמרה לו: "מוטב שתעביר את הנשק שלך אלי, מפני שאם ניתפס אתה עלול לעלות לגרדום". בימים ההם היה עונש מוות לנושאים נשק. לאשה, מן הסתם, בית הדין של הבריטים לא היה פוסק פסק דין כזה.
יום אחד זכתה אמא "לפקד" על כל העיר ירושלים. היה זה כשמפקד ההגנה בעיר ביקש ממנה להישאר ליד הטלפון במשרדו עד שיגיע מחליפו. מאחר שזה לא בא, היא בחרה לא להפקיר את המקום ונשארה במשך יום תמים עד שהוחלפה. במשך היום הזה היא הייתה מוכנה נפשית למלא את מקומו.
אחרי שנתיים בארץ חזרה אמא לפולין לבקר את משפחתה. בין שאר המתנות היא קנתה שרשרת זהב עם מגן דוד לבת אחותה. כאשר זו הקטנה נכנסה למכולת והראתה למוכר את השרשרת הוא אמר לה: "תבחרי איזה ממתק שאת רוצה בתמורה לשרשרת". ענתה לו הילדה: "גם אם תיתן לי את כל החנות שלך, לא תקבל את השרשרת, זוהי מתנה שהביאה לי דודה הִילדה מארץ ישראל".
אמא חזרה לארץ זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. הקשר עם משפחתה נותק ורק לאחר סיום המלחמה נודע לה שאיש מבני משפחתה לא ניצל.
פעם שאלתי אותה אם היה לה פעם נסיון בתפישה על חושית. אז היא סיפרה לי שיום אחד, באותה תקופה חשוכה, בהיותה ישובה, שמעה לפתע את קול אחותה קורא בתחנונים: " אה שטיקלה ברויט" (חתיכת לחם).
היתה בסניאטין מורה בבית הספר שהמירה את דתה והפכה מיהודיה לנוצריה. אותה מורה הפכה לאנטישמית הגרועה ביותר. בגלל שהיתה שמנה מאד היו התלמידים אומרים עליה כאשר הייתה מתקרבת אליהם: "הנה ההנהלה באה". אותה מורה גם היא הלכה למות כאשר כולם הלכו. מבחינת הנאצים היא נשארה יהודיה.
לאמא היה קוצר ראייה חמור ומשום מה לא היו לה משקפיים כאשר למדה בבית הספר. כל שנות לימודיה היא לא ראתה את הכתוב על הלוח. אולם זה לא הפריע לה להיות התלמידה המצטיינת. מפני שהיא הבינה את השיעור גם כך. לעיתים נדמה היה שקוצר הראייה שלה נוגע גם לראיית הסובבים אותה. היתה בה אמונה ואמון באנשים כיחידים ובקיבוץ בכלל.
לדעתי היא היטיבה להכיר ולהבין את האנשים ודעותיהם, אבל הייתה לה נטייה לקבל את חולשות האדם ולסלוח להם. למשל, פעם אמרתי לה על נערה אחת שהייתה תלמידה טובה אך "מופקרת", שהיא הוכחה לכך, שגאון ושיגעון הולכים יחד. מיד היא אמרה לי שלדעתה אותה נערה יותר נורמלית מהרבה אחרות.
יתכן שזה נובע גם מכך שאמא תמיד הסתכלה על אירועים בפרספקטיבה מרוחקת, כזו שמתעלמת מאירועים חולפים ושוליים. לכן גם לא היה לה יחס לדברים חומריים שסופם נעלמים.
בסוף דרכה, כאשר נזקקה לטיפול של אחרים, היא השתדלה להקל על המטפלים בה ולא להכביד עליהם. וכך, בשקט בשקט היא פרשה לעולם הבא.