דני ווקשטיין

בני היקר, הבן שלי!

איזה גורל אכזרי רצה שאנוכי, אמך, אצטרך לכתוב ולהספיד אותך, והן זה צריך היה להיות ההיפך, ההיפך הגמור…
כה קשה… מאיזה גיל להתחיל לספר עליך? גידלנוך, מהיום הראשון, בני היקר, לאהבת התורה, העבודה, וכזה היית עד היום האחרון. יותר מדי ברצינות התייחסת לכל דבר שקיבלת על עצמך, אם זה בלימודים, אם זה בחברה, בעבודה, בציור, בקישוט חדר האוכל, במסיבה בבית הספר או בסוף השנה. תמיד – בלי להתחשב עם שעות העבודה, אחרי העבודה, עד חצות, בשבתות, כאשר כל החברה מבלה.
זוכרת אני מסיבת סיום כיתה ח'. ייצגת את כיתתך בחיבור שכתבת, ובהיפרדך מהמחנך שלכם, בגמרך לקרוא את חיבורך, ניגשתי אליך נרגשת ונשקתיך, נשיקת אם אוהבת.
כל כך הרבה נחת ואושר היו לי ממך וקיוויתי שעוד יהיו לי. רק התחלת. והאם זה היה כה קשה?
אני מחפשת בזכרוני, אם אי פעם היו בינינו דין ודברים, ואיני זוכרת זאת. תמיד הבינונו זה את זו בעבודתנו המשותפת. תמיד בחיוך על השפתיים פגשתני: "שלום אמא". או, שבהיותי בחדרי, הריני שומעת פתאום זמר ענוג, מזומזם, הולך ומתקרב, והשיר:
"הדמעה ניגרת מעיני אמך, …
בא כדור עופרת ויפלח ראשך"
הנה מונחות לפני עבודותיך בציור. רובן אינן גמורות ומחכות לך…
כולנו מחכים וקשה להאמין כי לא נראך יותר.
לפני לכתך בפעם האחרונה בדרכך, ממנה לא חזרת, נפרדת ממני בנשיקות. איחלתי לך: "לך, תצליח ותכתוב". ענית לי: "אשתדל". זו היתה מילתך האחרונה אלי, כי קשה היה לך להבטיח, לו היית מבטיח, היית מקיים. כזה היית. תמיד תעמוד לנגד עיני כשאתה מפזם זמר נוגה, אוהב מאוד את מולדתך, את ביתך, משקך, חבריך, חברותיך, את עבודתך, את מחנכיך וספריך.
בני, מכל יקרת לי. נוחה בשלום.
אמא

(נכתב על ידי אמו של דני, דבורה וקשטיין ז"ל, במלאת שנה למותו, תשי"ז – 1957)