אתר זיכרון - קיבוץ עינת

דבורה ברבש

ג' ניסן תרס"ח - 4/4/1908

כ"ט טבת תשמ"א - 5/1/1981

דבורה ברבש

דברים על קברה הרענן / זוהר שהם

דבורה בת למשפחת רוזן משה, נולדה בעיירה קטנה – ביזון, פולין, לא הרחק מדנציג. גדלה וחונכה בבית הדוד אברהם. עזרה לו בעסקיו ובגידול ילדיו הקטנים. כל האחים לבית רוזין היו ציונים ובמיוחד הצטיין בכך הדוד אברהם רוזן. היה פעיל למען הקרן-הקיימת וקרן- היסוד ונהג לאכסן בביתו שליחים אשר הגיעו מארץ-ישראל. אין פלא שבאווירה זו היתה דרכה של דבורה ל"החלוץ" סלולה, אליו הצטרפה ב – 1928, יחד עם אחיה ואחיותיה.
בשנת 1930 עברה לדנציג וגם שם הצטרפה ל"החלוץ". באמצע שנות השלושים יצאה להכשרה לקיבוץ בווירחוב (בורוכוב) שעל-יד לודז'. ערב פרוץ מלחמת העולם השניה עלתה לארץ ובביזון נשארו רבים מבני משפחתה אשר נספו בשואה.
עם בואה לארץ הצטרפה דבורה לקבוץ גבעת השלושה, הקימה משפחה עם יוסף ברבש ז"ל ונולדו להם הבנות – רבקה ורחל.
דבורה עבדה שנים רבות בגן-הירק בגבעת השלושה וכאשר עברו חלק גדול מחברי הקיבוץ לעינת התחילה לעבוד במחסן הבגדים בעינת.
היינו כחמש-עשרה שנים שכנים לדבורצ'ה וברבש. שניהם הצטיינו בענווה ובטוב-לב. קשה היה לה, לדבורצ'ה בשנותיה האחרונות בלי ברבש. הרבה דיברה עליו וסיפרה מתולדות משפחתו ומשפחתה. מעניין היה לשוחח איתה ולשמוע סיפורים שנשמעו כאגדות, ולה, ולבני דורה, היו אלה סיפורי חיים של משפחותיהם. שמחה מאד כאשר תרצה (רעיית זוהר שהם) העלתה על הכתב את סיפור סב-סבו של ברבש, שהיה מגיבורי סיפור "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ.
כאב לדבורצ'ה שלא הרבתה לטייל בארץ. לעיתים היתה אומרת: טוב שלפחות בנעורי טיילתי הרבה ביערות של דנציג, שטתי בסירות, חיים מעניינים היו לי שם ונעים לי עם זכרונות אלה.
הרבה חשבה ודיברה על שתי הבנות ומשפחותיהן. התגאתה ביכולתה של רבקה להחזיק רפת ולטפל בפרה חולה בשעת הצורך ובכישורים של רוחל'ה ועוד כהנה וכהנה.
כל השנים למדה אנגלית, קראה ושיפרה יכולתה בשפה זו. למרות קשיי בריאות הוסיפה להתעניין בכל מה שקורה סביבה. רק לפני שבוע ביקרה בדירתנו הזמנית ושוחחה עם תרצה באריכות, בהרבה חכמה ואירוניה על סבל הזיקנה. הכל תוך כדי חיוך וצחוק שעשה שיחה זו למלאת חיים.
נזכור את דבורה כחברה ושכנה טובה וצנועה. תנחומינו לבני-המשפחה, לבנות ולנכדים.
יהי זכרה ברוך.

בנקוף שנה / בנותיה של דבורה – רבקה ורחל / 22.12.1981

חלפה שנה מאז הלכה מאתנו אמא וסבתא יקרה.
נותרנו עם כאב וריקנות נוראה בלב. קשה להשלים, שיותר לא נראה אותך, אמא-סבתא!
את שהיית כל-כך מלאת חיים, עם חוש ההומור המיוחד שלך (כמה צחקנו ונהנינו), את תחסרי לנו, במיוחד יחסרו לנו הדאגה והחמימות שהרעפת עלינו – בנותיך ונכדיך.
חייך היו קשים. יתמות מאם בגיל רך. כילדה בכורה את עוזרת לאביך בגידול האחים הפעוטים. מאוחר יותר, כמו רבים מנוער היהודי, נסחפת את בלהט רעיונות התנועה הציונית ומצטרפת להכשרה בקיבוץ בורוכוב בעיר לודז'. בשנת 1938 עולה לארץ, לגבעת השלושה.
בתנאי החיים הקשים ששררו בארץ, נאלצה לעבוד במחצבות מגדל-צדק. למרות שהיתה צעירה תוקפת אותה מחלת-לב קשה, אך הולכת לעבודה כאילו יותר קלה – בגן הירק.
עם הפילוג עוברת המשפחה (אמא ואבא, ואנו, בנותיהם) לעינת. שנים רבות אמא עובדת במחסן הבגדים של המשק.
עשית הכל שיהיה לנו (לבנות) יותר קל, שלא נסבול כמוך, דאגת שנלמד ונרכוש ידע והשכלה. ההשכלה הייתה לך מקור גאווה. אחרי העבודה, בכל שעת פנאי, קראת עתון, ספר טוב או שלמדת שפות זרות, במיוחד אנגלית.
בזכרוננו נראה תמיד את בית אבא ואמא קורן חום ובטחון, בית מלא כל טוב, הודות לאישיותך הנמרצת, הדינמית – "האידישע-מאמע".
כמה אהבה הענקת לנכדיך, כמה טרחת שלא יחסר מאומה לבנותיך. אם כי אנו מבוגרות ומטופלות בילדים, עדיין התייחסת אלינו כילדות קטנות. תמיד איכפת לך ודואגת.
אמא, את ואבא ז"ל, הייתם הורים נפלאים, לנו – לבנות ולנכדיכם. ביחד יצרתם קן משפחתי חם, קן מלא אושר ובטחון.
עם מותו של אבא עברו עליך שלוש שנים איומות. ידענו כמה סבלת, אך קיווינו שרצון החיים והמרץ שבך יגברו ויחזקו את גופך ונפשך הדואבת. אך ליבך לא עמד לך, והוא נדם…
זכרך יהיה שמור עימנו לעד !

דבורה ויוסף ברבש עם בנותיהם רבקה ורוחלה, גבעת השלושה 1948

דבורה ברבש בעבודה במחסן הבגדים בעינת

אחותי דבורה ז"ל / חוה

מתוך עלון עינת 12/1982

שנה עברה מאז הלכה אחותי דבורה לעולמה, אך היא עמי תמיד. בגיל רך התייתמנו מהורינו: אני בהיותי בת ארבע והיא בת שתים-עשרה.
דבורה, שהייתה בת בכורה עזרה לאבינו בגידול חמשת הילדים, שנותרו יתומים, ביניהם – תינוק בן שנתיים. האחריות הכבדה והדאגה לבני המשפחה שנפלה עליה מילדות, גרמה לה שתהא שונה מילדים אחרים. דבורה לא שיחקה כילדים אחרים. בילדותי אני זוכרת אותה לומדת או עובדת. כשאבא היה מפציר בה, בשבת, שתצטרף למשחק לילדים אחרים, היתה עונה – "אני צריכה ללמוד!" ואמנם כל השבת הייתה לומדת משירי "היינה", אותם למדה בעל-פה וזכרה אותם כל חייה.
הצטיינה בלימודים, במיוחד בחשבון. כבר בגיל צעיר ניהלה ספרי חשבונות של מפעל גדול, מפעל שהיו לו חמישים סניפים. היתה לתמיהה גם בעיני המבקר הממשלתי הפולני אשר סירב להאמין כי בחורה צעירה כזו אחראית על ניהול חשבונות של ספרים כה רבים, וכדי לנסותה שאל: " מתי את חיה את חייך?" דבורה ענתה לו ללא היסוס תשובה שהעלתה חיוך על שפתיו של השואל: "את גאונית ! " אמר ונשק לה. נתן לה במתנה עט יקר-ערך.
דבורה גדלה בבית דתי, משפחת חסידים. אבינו ז"ל היה לומד יום-יום פרק גמרא ואת הרמב"ם. יחד עם תורת היהדות ספגה דבורה גם מן הספרות והשירה הגרמנית והמערבית. זכורני כיצד היתה מדריכה אותי ביצירותיהם הקלאסיות של טולסטוי ודוסטוייבסקי.
כאשר החלה הממשלה הפולנית ביסוד קואופרטיבים ממשלתיים והתנחלויות ליהודים, נתפרק גם המפעל של הדודים שלנו. אני נסעתי לדנציג, שם נותרו לדודים נכסים. לשם באה גם דבורה. ברקע כבר הורגשה והדאיגה הופעת ה"היטלריזם", אשר לא פסחה גם על יהודי דנציג. לפיכך נסעתי להכשרה בעיר לודז', לקיבוץ "בורוכוב", שם התכוננתי לעליה.
דבורה באה בעקבותי. את הכסף לעליה לארץ קיבלתי ממנה. דבורה נשארה לעבוד עוד שנה, עד שנתאפשרה עלייתה. העליה לארץ הצילה את חיינו. אבינו אחיותינו ושאר בני המשפחות הקרובות, שנותרו שם, ניספו בשואה. קצרה ידנו מלהושיע.
דבורה בקיבוץ גבעת השלושה, למרות שבירותה וגופה החלש, סרבה לעבוד בהנהלת חשבונות. על הפצרותי היתה עונה: "עבודת מזכירות היא לאנשים חולים. אני יכולה לעבוד עבודה גופנית."
החיים נתנו בה את אותותיהם. יכולתי לראותה כאובה כאב פיזי ונפשי, וחבל, חבל מאוד!
דבורה לא חדלה מעבודתה עד שמחלתה מנעה זאת ממנה. למרות סיבלה האישי לא חדלה להיות מסורה, אחראית ודואגת לכל, עד יומה האחרון.
לא אשכחך דבורה, היית לי אם ואחות. תמצאי שלווה בקברך, תנוחי בשלום באדמת ישראל, אשר עבדת אותה במסירות !
אחותך המיותמת – חוה.

דבורה ויוסף ברבש על הדשא בחג הענפים בעינת