גלילה בן יהודה

גלילה: גדלתי ברמת הכובש לשם הגעתי עם משפחתי כשהייתי בת 12 . בני גילי היו איתן פז ז"ל ושייקה גרנות. כשפרצה מלחמת השחרור הייתי נערה בת 17 . ההתנכלויות של ערבים מהכפרים השכנים החלו עוד לפני הכרזת המדינה, אני זוכרת את היריות הראשונות שנורו על רמת הכובש. היה זה בצהרי היום, אני עבדתי אז במשתלה יחד עם המנהלת מירל'ה שהיתה בהריון. שמעתי יריות וצעקתי למירל'ה שיורים עלינו. בתחילה עזבתי את הפרחים שקטפתי ורצתי לחפש מחסה. אבל הצרורות של הצפרנים שנקטפו נשארו על הארץ והיינו חייבות להכניס אותם לחדר הקירור. רצתי חזרה ואספתי את צרורות הפרחים שנשארו והכנסנו אותם לקירור. אח"כ רצתי לעמדה בשכונת בית הספר. לפי תכנית החירום הייתי צריכה לעזור בעמדה במה שאתבקש לעשות. מפקדת העמדה פקדה עלי להביא רובה ושרשרת כדורים. אמא שלי גם היתה בעמדה ואמרה לי לחכות, אבל המפקדת אמרה לה בקול סמכותי: " עכשיו את לא אמא שלה, עכשיו אני אומרת לה מה לעשות". רצתי והבאתי רובה וכדורים אבל הכדורים לא התאימו והמפקדת שלחה אותי להביא כדורים אחרים, אמא שלי התחננה ואמרה "רחמנות על הילדה", אבל אני רצתי והבאתי את הכדורים המתאימים. אני לא יריתי, רק עזרתי בשליחויות.
המקרים של ירי על רמת הכובש נמשכו עד הכרזת המדינה ב 15.5.1948 . באותו יום הערבים ניסו לפלוש לקיבוץ. הצבא הגיע עם כלי רכב ופינו את הילדים והמטפלות והעבירו אותם לגבעת השלושה (הישנה). אותי ועוד נערים ונערות העבירו לרעננה להתאכסן בבתים פרטיים של תושבים. למחרת החלטנו שאנו רוצים לחזור לקיבוץ, הלכנו למטה "ההגנה" ברעננה ושכנענו את המפקדים שאנו מאומנים ויכולים לסייע בקיבוץ. הרשו לנו לחזור. אני השתתפתי במצב החירום בכך שהייתי מזכירה של המא"ז (מפקד אזור). אחי הגדול יוסק'ה התגייס לפלמ"ח. אחי הצעיר דוד היה מוכשר במסגרות ובעיסוק בנשק, הוא הכין מערכת מיקוש בשדות הקיבוץ כדי למנוע גניבות על ידי הערבים השכנים. הבנים המבוגרים איתן ושייקה התגייסו לפלמ"ח. אני זוכרת את היום בו הופעלה מערכת המיקוש. הייתי על מגדל המים שם היתה עמדת מכונת יריה. אל שדה תפוחי האדמה שלנו נכנסו הרבה ערבים כדי ללקט מהיבול. כשהופעלו מטעני חומר הנפץ נהרגו הרבה ערבים. לאחר מכן התגייס אחי דוד לצבא ושרת כחבלן בשטח הקיבוץ. תפקידי היה לקבל הוראות בטלפון ולהעביר לעמדות שבהם לא היה טלפון. אמא שלי לא עזבה עם הילדים כי כל הילדים במשפחתנו היו כבר גדולים. עקב הירי של הערבים נפגעו תרנגולות בלול. אמא שלי היתה אוספת בלילה פגרי תרנגולות, מנקה אותן ומבשלת אותן ומגישה ללוחמים בעמדות מרק חם. כך עברה תקופת המלחמה במשך כשנה וחצי. לאחר תום המלחמה האחים שלי חזרו בשלום הביתה וגם חבריי איתן ושייקה.
התחילה תקופה חדשה בתולדות המדינה. אני רציתי ללמוד הוראה והתקבלתי לסמינר הקיבוצים בתל אביב. איתי למדה גם חברתי שועא מניב שרצתה להיות גננת. באותה תקופה החלה עליה גדולה לארץ ואת העולים הרבים שיכנו במעברות שבהם גרו באוהלים. הוחלט ע"י המוסדות כי הלימודים בסמינר יופסקו והתלמידים יגויסו לעזרת העולים במעברות. במזכירות רמת הכובש דרשו שאחזור לקיבוץ ללמד. חזרתי כמורה וקיבלתי את כתה א' שבה למדה הדסה להב ז"ל ועוד ילדים אחרים שהגיעו לעינת אחרי הפילוג.
ההיכרות שלי עם בן (הלל בן יהודה) ז"ל החלה כשהייתי בסמינר בתל אביב. נפגשנו כשבא לבקר בת דודה שלו שלמדה איתי וגרה איתי באוהל על יד הירקון. הפכנו לזוג, והחלטנו להשאר יחד למרות הקשיים. בן היה חבר קיבוץ פלמחים, ושימש כגזבר של הקיבוץ. בפלמחים ביקשו מבן שישאר אבל עבורי לא היתה להם עבודה והציעו לי לעבוד כמורה בגבעת ברנר. לא הסכמתי כי בתפקיד הזה לא הייתי יכולה לחזור כל יום להיות עם בן ואז הצעתי לבן לבוא איתי לרמת הכובש. בן הסכים ומכיון שהיה חשמלאי מטוסים בצבא הבריטי הוא השתלב במהרה בחשמליה של רמת הכובש. בשנת 1950 החלו ויכוחים פוליטיים בקיבוץ, רוב החברים ברמת הכובש היו חברי מפ"מ והתלהבו מהרעיון הקומוניסטי והעריצו את שליט ברית המועצות סטאלין. בן היה פעיל בויכוחים פוליטיים, הוא היה נגד הקומוניזם. אני נתקלתי בעוינות כלפי כאשר לימדתי בכיתה ב'. היה אז יום העצמאות השני בשנת 1950. אני הכנתי כרזה בכיתה לכבוד יום העצמאות ובה היו תמונות של בן גוריון – ראש הממשלה וחיים וייצמן – נשיא המדינה. למחרת הדבקת הכרזה על הקיר הגעתי לכתה בבוקר וראיתי שהתמונה של בן גוריון קרועה ומושלכת על הרצפה. קנינו תמונה אחרת והדבקתי אותה ושוב תלשו אותה. הרגשתי שאני לא רצויה בבית הספר. לקראת סוף שנת הלימודים הודיע לי המזכיר שלא אוכל ללמד בשנה הבאה וטען שאני מרעילה את נפשות הילדים. הוא הציע לי לעבוד במטבח, מאד נפגעתי ולא הסכמתי לעבוד במטבח ואמרתי לו שאם אעבוד במטבח ארעיל את האוכל של כל החברים. בעלי בן גם נפגע והודיעו לו שלא יוכל להיכנס לחשמליה. ידענו שאנו עומדים לעזוב ולעבור לעינת. 40 משפחות מרמת הכובש עברו לעינת וקיבלו את הדירות הראשונות שהיו מוכנות בשכונה א'. אני והורי, בן והתינוקת ענתי עברנו לגבעת השלושה הישנה כי רצו שאלמד בבית הספר ב"גבעה", כי בעינת הכיתות עדיין לא היו מוכנות וגם לא כל הילדים הגיעו. ביום שעזבנו את רמת הכובש הייתה לי עגמת נפש בבית התינוקות של ענתי. הודעתי לאחראית בית התינוקות יום קודם לעזיבתנו שתכין לענתי את כל הבגדים והציוד האישי הנחוץ כדי שלא אתעכב לפני העזיבה. כשבאתי לבית התינוקות מצאתי את ענתי במיטה והחפצים שלה ליד המיטה. אף אדם מבוגר לא היה נוכח בבית התינוקות. אפילו חברה מאתנו "המפא"ייניקים" שעבדה בבית התינוקות פחדה להיות נוכחת כשהגעתי לקחת את ענתי. היום הזה היה בשבילי "תשעה באב" ועד היום לא התגברתי על זה. ניתקתי את הקשרים עם חברי רמת הכובש מ"המאוחד" ולא באתי לבקר שם אף פעם.
אחרי שהגענו לעינת נולדה בתי השניה איה. אחי יוסק'ה החליט לא לחזור לקיבוץ, אחי דוד הגיע גם כן לעינת והתחתן עם אסתר רודניק שאותה הכיר עוד מרמת הכובש.
אחרי חופשת הלידה שלי לאחר שנולדה איה, חזרתי ללמד בבית הספר, לימדתי בכיתות א' עד ו'. השנים עברו, ולאחר יציאתו של המנהל יצחק שקדי לפנסיה קיבלתי את ניהול בית הספר. משרד החינוך לחץ עלינו להקים בית ספר אזורי כיון שהיו מעט ילדים בעינת. אני הבנתי שהקמת בית ספר אזורי היא הבסיס לעתידנו. נפגשתי עם חברים בכל הישובים באזור וניסיתי לשכנע אותם שיצטרפו וישלחו את ילדיהם לעינת. היו קשיים, בגבעת השלושה היתה התנגדות שהלימודים יהיו בעינת, אבל בסוף נמצא רוב שהצביע בעד האיחוד של בתי הספר והלימודים בעינת. בחורשים הסכימו לשלוח 4 ילדים אבל מאוחר יותר הודיעו לי שהקיבוץ הארצי לא מאשר להם לשלוח ילדים ללמוד בעינת.
חבל לי שהמנהג שהיה בעינת בשנים הראשונות – שהילדים היו עובדים בענפי המשק לאחר הלימודים, מנהג זה לא נשמר ובוטל. חשבתי שהעבודה זה ערך חשוב שרצוי להחדיר לילדים מגיל צעיר.