גדליה בנדור (בנדר)

מתוך ראיון שהעניק עלי בנדר לארכיון עינת 4.3.2024

בשנות ה – 40 הראשונות, בעת שאנו שכנו עדיין בקיבוץ גבעת השלושה הישנה, הגיעו לחברי הישובים בארץ שמועות על השואה המתרחשת באירופה – נסיון להשמדה שיטתית ורצח היהודים בארצות שנכבשו ע"י הנאצים ימ"ש. הנהגת הישוב נוכחה לדעת כי עליית היהודים מארצות אירופה נעצרה וכדי להמשיך בתנופת ההתיישבות בארץ ישראל יש להרבות בילודה.

מנהיגנו דאז – דוד בן גוריון ז"ל טבע את המונח "עליה פנימית" ובאמצעותו המריץ את המתיישבים להביא לעולם עוד ילדים.
באותם שנים של קשיי קיום, חוסר עבודה ותקציבים חסרים לא התלהבו בהנהגת הקיבוץ מילודה רבה. הקיבוץ ראה בילדים סוג של "הוצאה". הסתכלו בעין עקומה על כל מי שהביא יותר מדי ילדים. יותר מילד אחד במשפחה זה יותר מדי. הייתי בן בכור יחיד עד גיל 10 . כאשר הגיעו השמועות על השואה באירופה החליטו חברי הקיבוץ לאמץ את המלצת בן-גוריון ולהרבות בילודה. כך החליטו גם הורי יצחק ובתיה ז"ל, וכך הגיעו לעולם שני אחי ואחותי הצעירים ממני. ראשון היה יונתן שנולד ב – 1942 ואחריו גדליה שנולד ב – 1944. אחריהם ב – 1947 נולדה אחותי הצעירה הילה.
החיים של גדליה החלו בצפיפות. יש לו אח מבוגר ממנו בשנה וחצי, דירת ההורים הייתה חדר אחד בלבד. למרות שהייתה לילדים לינה משותפת בבתי הילדים וכל ילד ישן במקום אחר. גדליה היה ילד חסון ובריא והיה מהתחלה עצמאי. היתה תקופה קשה בקיבוץ , הפיצול בתוך המפלגה חדר גם לקיבוץ ובסופו גם היה הפילוג. הילדים היו באים בערב לחדר ההורים שהיה ממש חדר אחד בלבד. היה כל הזמן מצב של לחץ, של מי יילווה ילד זה ומי ילווה את הילד השני. אני בתקופה זו לא הייתי בקיבוץ, הייתי בלימודים בעין חרוד, אח"כ פרצה מלחמת השחרור, אחר כך למדתי בביה"ס החקלאי "מקוה ישראל" ואח"כ הייתי בצבא. לא יכולתי לתרום בעזרה לחינוך ותעסוקת אחי. בינתיים גדליה כבר התבגר אבל הבעיות כבר נוצרו. למרות שגדליה היה ילד יפה תואר, גבוה ואהוב על חבריו, אבל בבית הספר היה לו קשה להסתדר עם המורות המבוגרות, שהיו מורות לילדים צעירים. היה למורות קשה לנהל את הילדים שהיו קצת "פוחזים". גדליה לא אהב את בית הספר, היה לו קשה בבית הספר ולא קיבל עזרה מספקת מהמורות והמצב בלימודים נעשה יותר גרוע משנה לשנה.
בשנת 1953 עברנו לעינת. כשגדליה גמר את כיתה י' בעינת, הוחלט בצוות שמחליט בנושא חינוך ("המועצה הפדגוגית") לשלוח את גדליה לבית ספר "כפר גלים" שהוא כפר נוער בתנאי פנימיה, הכולל לימודים כלליים ומגמה חקלאית . גדליה התחיל ללמוד שם בכיתה י"א והמשיך גם בי"ב.
אחרי זמן מסויים שהיה שם ביקרתי אותו ב"כפר גלים". פגשתי שם את מנהל בית הספר שהיה מוכר לי מלימודי בעין חרוד. המנהל היה בן גילי. סיפרתי לו שאני אח של גדליה. המנהל שיבח מאד את גדליה . גדליה פרח בבית הספר היה תלמיד מצטיין התבלט בחברה מצא את מקומו. אין לי הסבר מיוחד איך אירע המפנה הזה. זו הייתה הצלחה, הייתה לו חברה, ניצה, שלימים גם התחתן איתה וליוותה אותו כל חייו. חזרתי מהמפגש בכפר גלים וסיפרתי להורי על המפגש שהיה לי עם מנהל בית הספר בכפר גלים ומה שאמר המנהל שאני מכיר אותו עוד מעין חרוד. אמא שלי כמעט בכתה מרוב אושר. עוד לפני שיצא לכפר גלים נוצר קשר מיוחד בין גדליה ואחותנו הילה, לשניהם היה טוב יחד והיחס המיוחד נשמר עשרות שנים למרות המרחק הפיזי בין יוטבתה בדרום וחיפה בצפון.
גדליה הצליח גם בשרותו הצבאי. קודם כל הוא ראה והרגיש שרוצים אותו ומעריכים אותו. גדליה השתחרר בדרגת סגן וחזר לעינת והתחיל לעבוד במטע. היה מרוצה. אבל בצבא היה מפקד שהדריך בבה"ד 1 שמו מאיר פעיל שגם היה חבר כנסת לימים. הוא היה גם היסטוריון ואדם חשוב. הוא אמר לגדליה שהצבא צריך אותו. גדליה השיב לו שההחלטה היא של הקיבוץ. מאיר פעיל רצה להופיע בפני האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ. ואכן מאיר פעיל הופיע באסיפה והחברים השתכנעו מדבריו שהצבא צריך לגייס את גדליה. המזכיר העמיד את הנושא להצבעה וכל החברים הצביעו בעד שירות קבע של גדליה. בסדיר גדליה היה בסיירת גולני. השתתף בפעולות תגמול באזור עמק בית שאן, הירדן, במעברים מעבר לגבול. הוא התפרסם עקב הפעולות שהשתתף בהן.
לגבי משכורתו של גדליה מהצבא לא היה שום עימות עם הקיבוץ. גדליה בדק מה יהיה התפקיד שלו בצבא והיה מרוצה מהמצב. לאחר זמן גדליה החליט שהוא אינו יכול להעביר את המשכורת לקיבוץ ולכן יהיה חייב לעזוב. הוא הודיע על כך לאלחנן (בוקסנר, מנהל החשבונות). אחרי זמן קצר גדליה התחתן עם ניצה. הרב שניהל את החופה היה רב צבאי ושיבח מאד את גדליה וקרא לו גיבור. במשך השנים נולדו לגדליה וניצה שתי בנות – חן וזהר, ונכדים.
לגבי שרותו הצבאי, גדליה אמר שהוא התמחה בריצה בין מוקשים. אבל לא התלונן על שום דבר הקשור לשירות הצבאי שלו. היה מפקד סיירת "אגוז". עסק במארבים ופעולות תגמול.
אנשי הסיירת נחשבו לעילית שבין החיילים והמפקדים, זה די מחייב והוא לא חשב אחרת. עבר מגורים מדי פעם, בצפון – כפר יובל, ובדרום גר בבאר שבע ובמצפה רמון.
גדליה עבר מדורים – אחד להיות קרבי, אחר כך בנושא ניהול ופיקוד לכן היה בקורס פו"מ (פיקוד ומטה). אחרי כמה תפקידי ניהול ראה שאין אופק להתקדמות, והחליט לצאת לפנסיה, בדרגת אלוף משנה, בערך בגיל 45 . הוא ניסה אחרי השרות לעבוד בחברה מסחרית. עבד בתפקיד בכיר אבל לא היה מרוצה מקולגות שעבד איתם. עזב את התפקיד שהיה לו והתחיל ללמוד באוניברסיטה. גם במילואים השתתף במלחמות ומבצעים, שירת במטה האוגדה או הפיקוד.
גדליה וחברים החליטו להקים בית למשוחררי קבע מצה"ל. התנדבו לעזור בחקלאות לישובים בדרום שהיו צריכים עזרה. היה בהנהלת הארגון. כולם קראו לו בשם חיבה "גידל" כי הוא היה גם גדול בממדי גופו. התפקידים שמילא היו בהתחלה בשכר ובהמשך בהתנדבות.
בשנים האחרונות עסק במסגרת הארגון של משוחררי הקבע ולעיתים נפגש עם חברים שאהב.
קיבל תפקיד כקצין בטחון בשדה תעופה, ונעשה מומחה לעיסוק זה. התחיל בגרמניה והמשיך בארה"ב. מעסיקיו רצו שישאר בארה"ב אבל הוא לא הסכים להשאר. תמיד היה עם המשפחה. ראה גם עולם אבל חזר.
לפני כ 8 שנים הרופאים גילו אצל גדליה בעיה בלב. מסתם אחד לא פעל כשורה והיה צריך להחליף אותו. עבר ניתוח להחלפת מסתם. אח"כ שמר על כושר סביר אבל נמנע ממאמצים קשים.
היה בריא בדרך כלל ולא סבל. הייתה רופאה שמלווה ומשגיחה עליו, אבל הוא נפטר בפתאומיות. אנו לא יודעים בדיוק מה קרה שגרם למותו. הוא היה לבד בבית. ניצה חזרה הביתה מטיול ומצאה אותו ללא רוח חיים. גדליה שמר על הבריאות כל השנים. נראה תמיד טוב, זקוף, גבוה. ניצה הכירה את גדליה בכפר גלים , הייתה לה חברה בכיתה י"א שהכירה את גדליה והיא אמרה לניצה "מצאתי לך חתן".
יהי זכרו של גדליה ברוך.