גביש דני

לדני "תכלס" היה גם צד עדין. מעבר לדן העקשן הסתתר לו דן רגשן שהיה רומנטיקן גדול. זה התבטא באופנים שונים שאחד הבולטים בהם היה אהבתו למוזיקה. מי שהיה נכנס הביתה בבקרים של שישי מצא אותו בדרך כלל במטבח מבשל את ארוחת השבת לצלילי קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שופן, או הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט – רועמים בחלל הבית, כשאבא רועם איתם באושר של אוהב מוזיקה אמיתי.
ברגעים הללו הלב שלו התרחב ונפתח. המוזיקה פרטה אצלו על נימי רגש שלא ידע להסביר אפילו לעצמו, אבל התפשטו בכל גופו ונשמתו ומילאו אותו בתנודות עדינות של רמזים למקומות רחוקים, זמנים אחרים ואפשרויות של חיים לא נודעים. בשבעה על אמא שלו סיפר אבא בדמעות של התרגשות וגרון חנוק ללימור ולי כיצד למד לאהוב ולהעריך מוזיקה מאוממה האהובה שלו. היא שרה לו אופרות וסונטות, והאהבה ביניהם הולידה בו את אהבת המוזיקה.
למוזיקה הקלאסית היה מעמד בכורה. אני זוכר את הכוננית החומה עם אוסף אלבומי הויניל 12 אינץ' שהרשים אותי מאד בתור ילד. היתה שם חבילה מכובדת שהתחלקה באופן ברור לשניים: מצד ימין עמדו זה לצד זה ה"גבעתרון", חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין של אמא ומצד שמאל – רחמנינוב, באך, ויואלדי, ומעל כולם – מוצארט, של אבא.
לקיבוצניקים ב"סבנטיז" ותחילת ה"אייטיז" היו אולי תקליטים אבל חסרה להם דרך נאותה להאזנה איכותית למוזיקה. יום אחד נסענו אבא ואני עם אהרון תמיר ז"ל לחנות סטריאו של אח של מזל לקנות מערכת ולתקן את העוול. חזרנו עם פטיפון ומגבר-רסיבר של JCV וזוג רמקולים "בלטקס" שעוד עמדו בסלון הבית עשרות שנים אחרי שהמגבר והפטיפון הלכו בדרך שלא נודע שמה, והתחלפו ברמקול-מגבר בלוטוס וינטאג' של "מארשל" שקניתי להם און-ליין. בימי הזוהר שלה, היו למערכת החדשה והנוצצת שלושה שימושים עיקריים: אני הייתי קונה תקליטים ומקליט אותם לקסטות כדי לשמוע בטייפ דאבל-קאסט האדום והאהוב שלי. ההורים היו מנגנים עליו את המוזיקה שלהם, וברדיו היו מאזינים לחדשות בבוקר, ל"קול המוזיקה" (אבא), לשירים ישראלים (אמא), ולפנות ערב היינו שומעים את אייבי נתן אומר: "עכשיו, עם שקיעת החמה תעצור תחנת קול השלום את שידוריה למשך שלושים שניות לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו". המוזיקה היתה קופאת לרגע, שלאחריו התחדש השידור עם הפראזה האחרונה מהשיר האחרון מהאלבום האחרון של "הביטלס": "and in the end the love take is equal to the love you make" , מייד אחריו הבקיעו צלילי המיתרים הנפלאים מתוך השיר האלמותי ""twilight time של "הפלייטרס" שנתנו את האות לתחילתו של מסע יומי אל עבר מוזיקלי רומנטי ומרגש שנכנס עם שקיעת החמה לתוך הערב. אני זוכר את אבא שר את שירי התוכנית יחד עם הרדיו. הפנים שלו היו מתרככות. הוא שר בקול, בהנאה, בתשוקה. המוזיקה מצאה בו תיבת תהודה לתדרי ביניים חמקניים.
המוזיקה נשארה חברת נפש נאמנה גם בימיו האחרונים, כשכבר לא היה יכול לעשות כמעט כלום הוא שמע מוזיקה באוזניות. מחפש דברים חדשים ומתענג על הישנים. המוזיקה אף פעם לא איכזבה אותו. הבורא לקח ממנו את היכולת לעשות הכל כמעט, אבל השאיר לו מתנה עדינה ומופלאה: היכולת לשמוע ולהנות ממוזיקה.
נמשיך להאזין למוסיקה שאהבת, אבא יקר, ושמזכירה לנו אותך כל כך.