ברכה שקדי

ברכה נולדה בפולין, להוריה שלום וחוה שטרן. הם חיו בעיר לודמיר .
לברכה היו שתי אחיות, גיטל וגניה, ואח, יששכר. המשפחה הייתה מסורתית ושמרה שבת, חגים ומועדים.
ברכה למדה בבית ספר עממי נוצרי והצטיינה בלימודיה. בבגרותה הצטרפה ברכה יחד עם אחיה לתנועת נוער ציונית "השומר הצעיר". בשנות העשרים שלה עבדה לפרנסתה כמורה בשיעורים פרטיים לילדים. בת 24, הצטרפה ברכה לתנועת "החלוץ" ולהכשרות לקראת העלייה לארץ. בוֶורְבָּה 1934 וב- בֶּנְדִין1936 .שם עבדה וחיה חיי קיבוץ, עד שנת 1939 .
ערב פרוץ המלחמה נפרדה מהמשפחה ויצאה בדרך העלייה הבלתי-לגאלית לארץ.

להלן סיפורה של ברכה שקדי, בעלון עינת של פסח, משנות ה – 80.

"יציאת מצרים" שלי

לאחר שהייה של שנים ב"הכשרה החלוצית" בפולין, אושרתי לעלייה. כידוע הבריטים התנגדו לעליית יהודים ברוב שנות שלטונם בארץ.
אי לכך, התנועות הציוניות – חלוציות התחכמו וארגנו עלייה בלתי לגאלית – עלייה ב'.
העלייה שלי התחילה בתחילת מרץ – 1939 והתגשמה בסוף אפריל. המתח והציפיה החלו. גם לפולנים בפולין אסור היה לדעת את זהותנו האמיתית. באותו חודש מרץ, שיכנו את העולים לעתיד, במרתף של אחד הבתים בוורשה, בירת פולין. שם שהינו יותר מחודש מבלי לצאת לאוויר העולם. מאות אנשים בצפיפות על הרצפה. חיכינו ליום המאושר בו נצא לדרך. אנשי התנועה ביקרו אותנו מדי פעם, מסרו מידע מרגיע וסיפקו לנו את הצרכים האלמנטריים.
בשעה טובה עלינו לבסוף לרכבת. זו הובילה לגבול צ'כוסלובקיה ואוסטריה. הפחד והמסתוריות הילכו עלינו אימים (אישית וכללית). על ההרים היו כבר תקועים צלבי קרס ענקיים, שבישרו את שילטון היטלר. (כידוע ב – 1938 היטלר סיפח את ה"סודטים" – שהיה חבל הרים בצ'כוסלובקיה שבו התגוררו גרמנים רבים). הביקורת בגבולות היתה קפדנית. בכל זאת התגברנו על החרדה. הכיסוי שלנו היה: סטודנטים פולניים שנוסעים לתייר באיטליה.
נשמנו לרווחה עם עברנו את הגבול לאיטליה. הגענו לוונציה. שיכנו אותנו בבתי מלון מפוארים. אחרי התלאות שעברנו, היינו המומים מהתנאים הטובים והשקט, הם השרו עלינו בטחון.
קרו גם דברים מבדחים: אכילת הספגטי למשל – אף אחד מאתנו לא הצליח לעשות זאת כדרך האיטלקים. בעלי בתי המלון שיחקו כנוצרים לכל דבר אך למעשה היו יהודים (אחד מסמלי הגולה).
שהינו בוונציה ארבעה ימים. סיירנו בעיר הנהדרת, בארמון הדוכסים הנוצץ עם שפע קישוטי זהב, ככר סנט מרקוס עם אלפי היונים. בערבים הקשבנו לנגינת התזמורות והשירה בככרות ובגונדולות.
העיר שקועה במים. שלוש מאות גשרים בה. גונדולות (סירות שטות המסיעות נוסעים) בנהרות. לא מעט קינאנו בהם, אך יחד עם זאת שמענו קריאות: "ויוה מוסוליני".
מוונציה יצאנו בחשאי לנמל ברינדיזי שבדרום איטליה. שם עלינו על ספינה בשם "קולורדו". היא נראתה כקליפת אגוז. היינו כשלוש מאות ושבעים נפש – יוצאי ההכשרות של כל התנועות, מארצות שונות, בעיקר מפולין.
הצפיפות היתה רבה, חלינו במחלת ים. באחד הלילות פרצה סערה חזקה שנמשכה כשעה. עזרה רפואית לא היתה. רופא הספינה היה סטודנט לרפואה בשנה שניה. ועדת הבריאות, מבין החברים, לא יכלה להגיש עזרה מספיקה. עם פרוץ הסערה התעלף "הדוקטור לעתיד" וכמעט כל הנוסעים נפלו שדודים. הספינה התנודדה כמטורפת. קומץ אנשים החזיקו מעמד כי נשענו במעקה הספינה. הם התהלכו בין המעולפים והתאמצו לעזור. למזלי גם אני לא נכנעתי לסערה והצלחתי לעורר לחיים מספר גדול של אנשים. פעלתי רק לפי תחושה, בלי ידע מקצועי (אולי זה היה מתוך הרגשת חובה, כי נמניתי עם חברי ועדת הבריאות).
בלב ים העבירו אותנו מ"קולורדו" לספינה "אטרה". זאת היתה יציבה יותר, כי היתה כבדה יותר. שטנו 11 יום במקום 5 ימים. חיינו על לחם צר ומים לחץ. גם זה לא לזמן רב. לאחרונה כבר לא היו מים לרחצה. הלחם הפך לצנים ירוק – לא ראוי לאכילה.
באחת הפינות הנידחות על שפת הים החלטנו להתרחץ לאחר שהיינו ספוגי לכלוך.
השמחה היתה גדולה. סיבנו את עצמנו. אבל אוי ואבוי – לא יכולים לשטוף את הסבון במי ים. היו צחוק ובכי, טרגי-קומדיה. אבל – נשארנו בחיים.
מספר פעמים היתה הוראה לזרוק הימה את המטלטלין כדי שלא לעורר חשד במקרה שניתפס ע"י המשמרות הבריטיים שארבו לנו כל הזמן. לפני צאתנו מהבית אסרו לקחת תצלומים. השארתי אלבום עם מאתיים חמישים תמונות שהושמדו בזמן ההפצצות על עירי. זכרון משפחתי יקר שהושמד.
סובבנו סביב עצמנו בלי יכולת להתקרב לחופי הארץ. פעמיים ניסינו לרדת בנתניה, אך הוזהרנו בזמן על ידי חברי ההגנה ששיחקו עם הבריטים ב"חתול ועכבר". החופים היו שמורים על ידי שני הגורמים בעת ובעונה אחת, בעת סכנה קיבלנו איתות אורות מ"ההגנה" ושבנו מהר ללב ים. עד …
ב – 30 באפריל, ליל האחד במאי – 1939 באחת אחר חצות, הועלינו למושב "רשפון". חברי ההגנה העבירו אותנו בזרועותיהם לחוף, רטובים, מלוכלכים, צמאים ורעבים, רצוצים לגמרי. היה ליל ירח בוהק, הכל נראה כל כך רומנטי. במרחק מה עמד פרש על סוס, כנראה שומר. בעיני רבים מאתנו הוא נראה מסתורי.
ע"י שולחן מאולתר ישבו אנשי "התנועה" בארץ, קיבלו אותנו ב"ברוכים הבאים". מסרנו פרטים אישיים. הכל היה צריך להיות מהר מאד ובשקט בשקט…
הצלחנו עוד הפעם להערים על הבריטים. אנחנו היינו המעפילים האחרונים שלא נתפסו.
השיא בקבלת הפנים את העולים החדשים התרחש בבתי התושבים של רשפון. כל משפחה עשתה למען הנעים לנו את השהות בביתם. אמבטיה חמה, שולחן ערוך בכל-טוב. מיטה חמה, נקיה. בגדים נקיים, והעיקר – יחס חם מאד. הלב מתרגש גם עכשיו, התמונה ההיא חיה בעיני רוחי.
עם עלות השחר העמיסו אותנו על אוטובוסים בתור "תושבי ישראל ותיקים" ופוזרנו לקיבוצים שונים. אני הגעתי ל"גבעת השלושה".
פרקי ההכשרה והעלייה המיוחדת לא נשכחים מלבי.