בודניק יעקב

עם הראשונים שעלו על "השטח" (המעבר לעינת) והתחילו להשתכן בדירות החדשות, שצצו כל יום כפטריות אחרי הגשם – היה יעקב בודניק. כשהגענו מרמת הכובש – ממשקנו הקודם, שהיינו נאלצים לעזבו עקב "הפילוג", עם כל הכבודה, בשטח הבוצי, ביום סגריר ודלף בלתי פוסק, היה בודניק כבר "ותיק" גם בנקודה החדשה. הוא הקדים אותנו ביומיים, וכבר היה עסוק במצוות קליטת חברים חדשים – הגשת סעד ועזרה לנזקקים, בדברים הפשוטים והאלמנטריים ביותר.
את כל מרצו ואהבתו לנקודה החדשה, מסר לשטח המטעים. הוא בחר לו את ענף הבננות, שנטיעתן היתה אז בעיצומה. הפלגנו בתוכניות לקראת העתיד, עת משקנו יהיה מעוטר בהרבה מטעים מכל הסוגים והזנים, בעיקר במטע בננות גדול, כי ראו שעתיד גדול נשקף לענף הזה – "היחסן" מעמק הירדן. יעקב אהב את המטע בכל רמ"ח אבריו.
זכורני, שבאחד החורפים הקשים, כשכפור פקד את האזור שלנו, רץ לילה לילה לפתוח את ממטרות ההשקייה, על מנת להתגבר על פגעי הטבע האלה.
בשנים האחרונות, כשהרגיש כי כוחותיו הולכים ופוחתים, היה לו קשה לזנוח את הענף, עד שלבסוף היה נאלץ להפסיק לגמרי לצאת לשדות. בכל זאת היה ממשיך להתעניין בנעשה בענף בו עברו שינויים וחידושים עקב הזמן.
הוא בחר לו כהתעסקות לשרת את החברה במקום, בפעולה ציבורית תרבותית, ובעיקר – בספרייה, שגדלה תחת ידו והפכה במשך הזמן למכשיר רב כוח, להפצת ידע והשכלה לחברתנו הרב-גונית. בהקפדה מיוחדת שמר על מפעל "ספר-לחבר", שנה שנה, פרץ תחומים צרים, סידר תערוכות ספרים מרשימות, ועזר לכל אחד בבחירת ספר, לפי טעמו והתענינותו האישית של החבר.
אנו, שכניו בעינת, ראינו אותו תמיד כאיש מלא תנועה. אכן ידע לנוע תמיד, כשתרמילו על השכם, עת רגליו עוד נשאו את גופו. עבר שטחים עצומים ברגל, הכיר שבילי הארץ, אתרים היסטוריים עתיקים, מראי נוף שונים. התבשם ממכמני המולדת.
תמיד אחרי טיול כזה, היה נכנס אלינו, לספר לנו עוד ועוד, ולשתף גם אותנו בבושם הארץ. במשק היה מדרבן את החברים, כצעירים וכזקנים, לצאת לטיולים, להרחיב אופקים, לראות מה יפה ונחמדה ארצנו, לאהוב אותה, בציינו מה מאושרים אלה, שזכו לעלות ולחיות בה.
גם אחרי מלחמת ששת הימים, כשהורחבו הגבולות, ומקומות היסטוריים חדשים הותרו בה לביקור, היה בין הראשונים שהתפרצו לבקר בהם. הוא חלם על טיול ממושך לסיני (להר משה), אבל ידע שכוחותיו אוזלים, ומי יודע, מתי יוכל להגשים את חלומו.
אכן, המחלה לאחרונה ריתקה אותו לערש-דווי. מצאנו אותו בבית החולים, על-פי-רוב מדמדם.
דיבר על פילוסופית החיים, על פלאי הבריאה, על טוהר ומוסר בחיי-אנוש עלי-אדמות. דיבר כאילו יש לו הרבה לספר לציבור החברים, שסובבו את מיטת חוליו.
בתהייה על היקום ותפקידו של האדם בחלד – הוא סיים את חייו.
יהי זכרו ברוך.