לסיה – כפי שכולם קראו לו, נולד ב- 1906, בעיירה קוחובקה בדרום אוקראינה בפלך חרסון.
להוריו אלימלך (מליק) וחנה אדלשטיין היה בית מסחר לעצים ונחשבו למשפחה אמידה.
את לימודי התיכון הוא עשה בפוליטכניקום בניקולייב.
התקופה הייתה סוערת לאחר המהפכה הבולשביקית, ולסיה, עוד בתקופת לימודיו בתיכון, אירגן תנועת נוער ציונית שכללה צעירים מכל האזור.
ב1924 הוא עבר למוסקבה ונפגש עם הפעילים בתנועת "צ.ס" (ציונים סוציאליסטים). מאחר שהיה לו נסיון בארגון והדרכה הם שלחו אותו לסמולנסק ממזרח למוסקבה לארגן שם את התנועה. הוא חזר למוסקבה וגר אצל דודו. הוא המשיך בפעילות בתנועה במסווה של מורה לבני משפחתו וכך נחלץ מגזירות המשטר הקומוניסטי שרדף את התנועות הציוניות ואת מנהיגיהם.
במוסקבה הוא פגש את ליזה והם נתקשרו והיו לזוג.

ליזה נולדה בעיר לודז' בפולין להוריה יוסף ושרה כוגן.
משפחתה עברה לקרימנצ'וק בצפון אוקראינה ב – 1909 . המשפחה עסקה בסחר באריגים. ליזה נמשכה אל הציונות, עברה מקרימנצ'וק למוסקבה והייתה חניכה בקבוצה שהודרכה על ידי דבורה נצר (נוסוביצקי). ליזה עבדה למחייתה במפעל אריגה, וקיבלה חדר למגורים בדירה עם חלוצים יהודיים.

לסיה וליזה הודיעו למשפחותיהן שהם עולים לארץ ישראל. שניהם קבלו ויזות דרך ארגון ה"חלוץ" . הם לא נרשמו כנשואים (למורת רוחם של הוריהם, שביקשו שיינשאו בחתונה מסורתית), כיון שבעזרת הויזה לעליה יכלו להביא איתם בני זוג והם נרשמו בנישואין פיקטיביים לבני זוג אחרים.
הם נסעו לאודסה – עיר נמל לחוף הים השחור. בני משפחה רבים ליוו אותם לאודסה והפרידה מבני המשפחה הייתה קשה, במיוחד לליזה.
מאודסה הפליגו לסיה וליזה בספינה ליפו, ירדו לחוף בסירות ומשם שלחו אותם לקבוצת "מעבר" ששכנה באוהלים ליד בית ההסתדרות בפתח תקוה.
לקבוצת "מעבר" הצטרפה גם פלוגת "עין חרוד" והקבוצות עלו באותה שנה ב 1.5.1925 והקימו את קבוץ "גבעת השלושה" על גבעה ממערב לפתח תקוה.
לסיה למד עברית עוד בקוחובקה אבל במבטא אשכנזי, תוך כמה ימים הוא סיגל את המבטא הספרדי, כך הרגיש נוח יותר במשא ומתן עם הוותיקים מבין חברי הקבוצה. כולם גרו באוהלים וחיפשו מקורות פרנסה.
לסיה נשלח לעבוד בפרדס בסביבת הקבוץ והיה עליו להתחרות עם הפועלים הערבים שהאיכרים בפתח תקוה העדיפו להעסיק. היה צריך להכין גומות מסביב לכל עץ כדי שיוכל לקבל מים שהועברו מעץ לעץ. כדי לאמן את ידיו בעבודה בטוריה, הוא יצא בלילות ועבד בטוריה בניכוש עשבים מסביב לאוהל. האיכר שם לב לחריצות ולמסירות של לסיה והטיל עליו להיות אחראי על קבוצת הפועלים שרובם היו ערבים. הוא למד ערבית וגם הפועלים הערבים קיבלו אותו בהערכה מאחר שהוא עבד יחד עימם. לאחר כמה חודשים כאשר החברים הכירו את לסיה ואת יכולותיו לתקשר עם כל החברים בדרכי נועם ובסבלנות הטילו עליו את אחד התפקידים החשובים באותה עת – להיות סדרן עבודה. תפקיד זה היה כרוך בהליכה לפתח תקוה ללשכת העבודה לאחר יום העבודה כדי לקבל מספר זעום של עבודות שהיו אז.
במשך שנים לסיה מילא את כל התפקידים בקבוץ. מרכז משק, גזבר, מזכיר. חברי הקבוץ העריכו את התמסרותו לתפקידים ובכל הבחירות שהתקיימו למועצה ולמזכירות הוא קיבל את מירב הקולות. לסיה היה אחראי לנטיעת הפרדס הראשון בקבוץ שניטע בסמוך למגורי החברים. לסיה וליזה שהיו בין המשפחות הראשונות בקבוץ גרו באוהל יחד עם שני שותפים. לסיה התחיל את ענף הבננות והיה מעורב בכל ההחלטות המשקיות.

לאחר הקמת גבעת השלושה הקימו כמה חברות גן ירק ומשתלה. ליזה עבדה כמה שנים במשתלה ובגן הירק והייתה מסורה מאד לעבודתה.
לאחר שהחלו החברים הצעירים להתקשר לזוגות ולהנשא נולדו התינוקות.
ב – 1927 נולדה ללסיה וליזה הבת הבכורה. היא הייתה הבת הראשונה שנולדה בגבעת השלושה. ההורים קראו לה בת-גבע. לצערם הרב של ההורים נפטרה התינוקת בת-גבע בגיל 9 חודשים מדלקת ריאות. לסיה וליזה היו אז במשבר קשה. דוד של ליזה מירושלים ניסה לעזור והציע להם לעבור לגור בירושלים. הם שכרו דירה קטנה בצריף ולסיה התחיל לעבוד עם הדוד. כל אותו זמן נשארו בקשר חם וטוב עם חברי גבעת השלושה. חברים היו מבקרים אותם בירושלים ומביאים איתם בגדים ומזון. לסיה עבד בסיתות אבנים וכעבור כמה חודשים חלה וסבל מכאבים. הוא אושפז בבית חולים. בפברואר 1929 ילדה ליזה את הבן רומיק.
לסיה המשיך את הטיפול בכאבי הגב ב"חמי טבריה". לאחר שהחלים חזר לעבודה אחרת. בינתיים התינוק רומיק גדל והתחזק וההורים החליטו שהגיע הזמן לחזור לגבעת השלושה. בקיבוץ שמחו לקבל אותם וסידרו להם מגורים בצריף. ב-1933 קיבלה המשפחה חדר בבניין בן שתי קומות, שהיה הבניין הראשון שנבנה בגבעת השלושה. בדצמבר 1933 נולד הבן השני זוהר. הבת רותי נולדה ב – 1937 והבן הצעיר אילן נולד ב – 1945.

ב-1951 פרץ המשבר בקבוץ המאוחד שהביא את הפילוג המכאיב. במקום גבעת השלושה הישנה הוקמו שני קיבוצים ליד ראש העין: גבעת השלושה החדשה שהשתייכה לתנועת הקיבוץ המאוחד ועינת שהשתייכה לתנועת איחוד הקיבוצים.
לסיה היה בין החברים שדרשו כי יתקיים הפילוג והיה בין נציגי פלג "האיחוד" בדיונים על מימוש הפילוג. הייתה זו תקופה התרוממות רוח מחד וקשיים רבים מאידך. לסיה שימש בתפקיד ראש המועצה האזורית (מפעלות אפק) ואחר כך היה גזבר הקבוץ. יותר מאוחר גויס על ידי התנועה להדריך את חברי הקיבוצים הצעירים יוטבתה ועין גדי.
ב 1956 הוא נבחר להיות מזכיר בשגרירות במוסקבה. לשם כך היה חייב לשנות את שם המשפחה ואז הוחלט בהתייעצות עם הבנים על השם "שהם".
ב – 1956 פרצה מלחמת סיני ,רוסיה ניתקה את הקשרים עם ישראל והנסיעה בוטלה.
ב 1963- חש לסיה כאבים בחזה והתברר שהוא סובל מבעיות בלב. תוך כדי האשפוז בבית החולים הוא קיבל התקף נוסף. וכך הוא נכנס למשטר קפדני של שמירה והימנעות מכל מאמץ.
ב – 1965 נפתחו השערים והוא וליזה נסעו למוסקבה ונפגשו עם השרידים של בני משפחותיהם.
ב-11 לאוקטובר 1966 לסיה נפטר בשנתו.
ליזה עבדה בגבעת השלושה כמטפלת בפעוטות. ב 1940 היא נשלחה על ידי הקבוץ לסמינר הקבוצים בתל אביב לקורס גננות. היא הצליחה ללמוד מהמורים הטובים ביותר ביניהם – יהושוע מרגולין , פרופסור מנדלסון ודוקטור ברש. לאחר שנתיים חזרה לקבוץ והייתה הגננת הראשונה חברת "הגבעה". היא המשיכה בעבודה זו שנים רבות ב"גבעה" ועוד מספר שנים בעינת.
ליזה המשיכה להיות המטפלת של קבוצת הילדים האחרונה שלה כגננת וליוותה אותם עד י"ב. בשנות ה- 70 קיבלה תפקיד חדש: להיות אם הבית של קבוצות המתנדבים בעינת ועבדה איתם במסירות עד גיל 80. ללסיה וליזה נולדו 19 נכדים.
יהי זכרם ברוך.