אלחנן בוקסנר

אבי אלחנן נולד בפולין בעיירה אופוצ'נה.
האווירה בבית הוריו ספוגה הייתה ערכי היהדות הדתית המסורתית. מגיל 4 עד 25 למד ב"חדר" ובבית הספר המקומי. את המודעות הראשונה לציונות ספג מה"מלמד" ב"חדר", שהיה נלהב לרעיון הציוני והדביק באהבתו זו את תלמידיו.
בן 15 היה כאשר סיים לימודיו. כשאר אחיו הבוגרים ממנו, נכנס אבי לעסק המשפחתי ועזר לאביו ולסבו. המשפחה עסקה באותה עת בכריית עפרות חימר לעשיית הקרמיקה, לבני שמוט, מלט וחול לתעשיית הזכוכית. מצבם הכלכלי היה טוב והפרנסה הייתה מצויה, על אף המדיניות שנקטה ממשלת פולין, שמגמתה הייתה נישול היהודים מענפי משק רבים.
מרגע שנדלק אבי לרעיון הציוני-החלוצי, הנושא לא הרפה ממנו ולבסוף הגיע למסקנה, שכדי להגיע להגשמה עצמית עליו להכשיר עצמו בקיבוץ הכשרה בפולין, ואחר כך לעלות לארץ ישראל, בה ישתלב במסגרת קיבוצית.
בן 17 היה כאשר הצטרף, ביחד עם חמישה מחבריו לקיבוץ "תל-חי" שב"רודה-אופלין" שבפולין.
הקיבוץ היה אז על סף פירוק. נותרו בו חברים בודדים, אך כאשר הצטרפה הקבוצה האופוצ'נאית, נוצר גרעין לקיבוץ שהלך והתרחב, וב- 1928- הגיע ל- 35 חברים.

קיבוץ "תל-חי" היה תחילת הדרך בה הונחו היסודות שעיצבו מאוחר יותר את דרכו בחיים ואשר מימושם המלא יותר בא עם הצטרפותו לקיבוץ לאחר שהגיע לארץ-ישראל. בהכשרה למדו החברים לחיות כקבוצה, לשאת בתפקידים ובאחריות, להתמודד עם בעיות חברתיות וכלכליות,עבודה פיזית, חינוך למסגרת משותפת ויצירת נורמות חברתיות שונות מהמקובל בחברה
היהודית מסורתית בגולה. עבודת כפיים הועמדה בראש סולם העדיפויות. טענו: "אין קידמה ללא עבודה רוחנית, אך אין יציבות ושורשיות ללא עבודת כפיים".
הדרך להגשמה עצמית תבוא על ביטויה בדרך החיים הקולקטיבית במסגרת הקיבוצית. הקיבוץ הוא הכוח המלכד ומקשר את החברים בגורל משותף ובאחריות ליצירת המפעל החלוצי בארץ-ישראל.
בקיבוץ "תל-חי" שברודה-אופלין עבד אבי בבית חרושת לזכוכית, ואחר כך כסדרן עבודה וכגזבר.
בעקבות שפל בענף הזכוכית נסגר המפעל והקיבוץ עבר ל"סוביבור" לאחר כך ל"ייז'ורי ."

בינואר 1929 עשה אבי צעד נוסף קדימה, עלה לארץ ישראל, יחד עם אחדים מחבריו מאופוצ'נה ומקיבוץ "תל-חי". עם בואם לארץ סודרו בבית עולים ומשם נשלחו לקיבוץ איילת השחר, שם היה חבר חמש שנים, שם עוצבה וגובשה תפיסתו את הקיבוץ כדרך להגשמה עצמית.
עקרונות הקיבוץ כדרך חיים היו אז בתהליך של גיבוש וככל יצירה חדשה גם כאן הייתה מציאות מסויימת ועמדו שאלות חברתיות, כלכליות ומדיניות, שהיה צורך להתמודד איתם והעקרונות היו חייבים לתת תשובות לשאלות אלו.
אבא היה עד לתהליכים שהתרחשו בקיבוץ, היה חלק מהם וחי אותם. בעקרונות היסוד האמין באמונה שלמה ובלב שלם. כך, למשל, האמין בביטול הקשר שבין תרומה כלכלית ומקצועית לבין התגמולים החומריים (כסף,מצרכים,שירותים), ובביטול המחיצה הכלכלית-ריבודית בין העובדים בעבודת כפיים לבין עובדי הרוח והשירותים.
הוא האמין באחריות ההדדית בכל שטחי החיים, בחלוקה המתחשבת בערכי הפרט ובצורכי החברה, באי-ניצול הזולת והתבססות על עבודה עצמית כדרך ליצירת חברה טובה יותר.
לאור עקרונות אלה התנהג ופעל כל ימיו, כאדם וכחבר. תחילה בקיבוץ אילת השחר, אחר כך בגבעת השלושה ובעינת.
חייו מקפלים חמישים ושתיים שנות חברות בקיבוץ.
אבא אהב את הקיבוץ כמסגרת חיים וכאורח חיים, במשך 52 שנים ראה בהתגבשות והשתנות של הקיבוץ, אך גם בעיתות של משברים חברתיים, כלכליים ופוליטים, מעולם לא פקפק, כי זוהי המסגרת הטובה ביותר, שבה היה רוצה לחיות.
אבא ידע לנאום לפני אסיפת חברים, אך הוא ידע לשוחח, ואהב לשוחח. נעים הליכות ואיש חברתי היה כל ימיו. כאשר רצה להשמיע דברו עשה זאת בחוג חבריו וידידיו.
כאבא היה לו לב חם ואוהב. מאוד מסור היה, ידע לשמור על קשר הדוק בינינו ועשה זאת בדרך האופיינית לו.

בשנים האחרונות לקה בליבו, גופו נחלש פיזית, אך רוחו נשארה איתנה. מותה של אמי היה עבורו מכה אנושה. אך הוא התאושש והנהיג לעצמו אורח חיים של אלמן החייב לדאוג לעצמו.
הקפיד במצוות הרופאים בניהול אורח חיים יומיומי.
בשנים האחרונות היו לו כמה התקפי לב, אך הוא כאילו לעג לגורל ופעם אחר פעם התאושש והמשיך כאילו דבר לא קרה, עד של רגע האמנתי, שכפי שעונות השנה באות וחולפות כך גם התקפי הלב שלו, ואין מקום לדאגה מופרזת.
אך בפעם האחרונה בגד בו גורלו, ובהיותו אצל מרים אחותי, בביקור בקיבוץ יזרעאל, ללא כל אזהרה גופנית מוקדמת, לקה בלילה בשטף דם.
הוא עוד הספיק להיאנח ולהגיד שהוא חש ברע, ובתוך זמן קצר איבד את הכרתו ושותק בחצי הגוף. כשבאתי לבקרו למחרת בבית החולים, התאושש מעט, ואף עשה סימנים שהוא מכיר אותי ומבין את דבריי. מאוחר יותר איבד לחלוטין את הכרתו, וזו לא שבה עוד אליו. מקץ שלושה ימים נפטר, והוא בן 74 שנה.
נסתם הגולל על פרשת חיים. כך רצה הגורל, שבְתוּ חייו.
בדומייה אשא המכאוב, אך הכאב בלב צורב.
יהי זכרו ברוך.