איתן פז

דברים על קברו של איתן

אבא נולד ב-9 בינואר 1931 כבן בכור של משק'ה ופייבל פוז'יץ, ובן בכור של קיבוץ ה"כובש" שישב עדיין בכפר סבא, לפני העלייה להתיישבות ב"שטח", והקמת קיבוץ רמת הכובש. 
האירוע הכואב והאכזרי שנחקק בזיכרונו מגיל הילדות היה מותו של הדוד שלו, אליהו שלזינגר, אח של סבתא משקה, שזה מקרוב עלה ארצה לקיבוץ והיה אהוב עליו מאוד. אליהו ושבעה חברים נוספים נהרגו בקיץ 1938, כשנסעו לעבודה במשאית שעלתה על מוקש. אבא סיפר גם זיכרונות מימי מלחמת העולם השנייה, כשכל הקיבוץ התכנס ליד מקלט הרדיו היחיד בקיבוץ. הוא זכר גם את הידיעות שהגיעו באיחור רב על הירצחם של בני משפחות ההורים באירופה. 
במהלך מלחמת העולם השנייה היה שיתוף פעולה בין היישוב היהודי בארץ ובין הבריטים כנגד האויב המשותף, אך בשנת 1943 ביצעו הבריטים חיפוש ברמת הכובש אחר מצבורי נשק ומבוקשים. במהלך התנגדות חברי הקיבוץ לבריטים, נהרג חבר הקיבוץ שמואל ווליניץ', אבא של ימימה, ממכות החיילים. באותו היום כלאו את איתן במכלאת הגברים. אף שהיה בן 12, הוא היה גבוה ונראה מבוגר מגילו. אבא סיפר שהוא היה דווקא גאה על שנכלא עם המבוגרים, אבל החברות חרדו לו ביותר והתנפלו על החיילים בצעקות "הוא עוד ילד!" והצליחו להוציא אותו מהמכלאה. 
בכיתה ט' עברו ילדי רמת הכובש ללמוד בגבעת ברנר, ובכיתה י"א עבר איתן ללמוד במקווה ישראל. לאחר חודשים אחדים, בעקבות נפילת ה-ל"ה בדרך לגוש עציון, החליטה כיתה י"א – התיישבותית ב"מקווה" להתגייס לפלמ"ח. אבא לחם בחטיבת הראל, והשתתף בקרבות על הדרך לירושלים, כיבוש צובא, סריס, הקסטל, ובית שמש, ולקראת סוף המלחמה בקרבות בנגב. אחרי סיום מלחמת העצמאות חזרו אבא וחבריו מהכשרת מקווה להשלים את לימודיהם במקווה ישראל. עם סיום הלימודים חזר איתן לרמה, שלא היה בה חמש שנים, ומצא את הקיבוץ עומד על סף פילוג.
משפחת פז החליטה לעזוב את "הרמה" עם קבוצה גדולה של חברים, להתאחד עם חברי מפא"י בגבעת השלושה ולהקים את קיבוץ עינת. 
שוב עלה איתן ל"שטח", הפעם בקבוצת הצעירים שהחלו לעבד את השדות.
כאן אבא פגש באימא, הם התחתנו ואני נולדתי.
לאחר מלחמת סיני אבא החליט לצאת לקורס קצינים (במילואים). הוא המשיך לשרת בצבא עוד 25 שנה. במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 גויסנו שנינו. אני נכנסתי ללבנון וגם אבא כמעט, עד שהתברר למפקדיו שהוא כבר בן 51, והם נאלצו לוותר עליו.
אבא אהב את העבודה בשדה, ויותר מכל את העבודה הראשונה שלו בגידול מספוא לרפת, בתפקיד שנקרא היום מנהל הגד"ש. אני זוכר שכילד הייתי נוסע איתו בג'יפ ועוזר לו: הוא פתח וסגר קווי השקיה, ואני התקדמתי עם הג'יפ. גם אימא הייתה שותפה פעילה בנהיגה. אבא, כמו שאימא אומרת, היה תמיד ה"מבוגר האחראי", וכך ויתר על החקלאות כשנקרא לדגל למלא תפקידים אחרים בקיבוץ – מרכז משק, גזבר, לולן, אקונום, מדריך משקי בתק"ם, ולבסוף אחראי מיחשוב, תפקיד אותו מילא ללא ליאות במשך 25 השנים האחרונות, עד השבוע האחרון לחייו.
היו לאבא כישורי תקשורת וניהול מיוחדים: אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מסוגלים להתמודד ולנהל חוכמולוגים כמו אמנון ברקוביץ ז"ל שי פרבר ושלום שקדי, שכולם עבדו אצלו בלול. הוא הצליח תוך כדי שיחות ברומו של עולם, על מוסיקה, היסטוריה, מדע וספורט, להזכיר להם שאם אין עבודה אין קמח ואם אין קמח אין תורה…
האהבה למוסיקה הייתה ערך מרכזי וחשוב באישיותו. טובי המלחינים והמנצחים בארץ הגיעו בשנים הראשונות לקיבוצים והקימו בהם מקהלות ותזמורות. ואיתן אכן שר במקהלה, למד ניצוח מקהלה וניגן בחצוצרה. זכורה לי חוויה עמוקה כאשר הלכתי לשמוע את התזמורת שבה אבא ניגן בחצוצרה והילל בן יהודה ז"ל ניגן בקרן. אני זוכר היטב משנות העשרה שלי וגם כשחזרתי מהצבא איך זיהה לפני כולנו את המלחינים והזמרים הטובים, ולנו נותר רק להנהן בהסכמה. היו אלה סשה ארגוב, מתי כספי, וזמרות כמו רבקה רז, אסתר עופרים, שלומית אהרון וצילה דגן, ועוד כוכבים שנולדו הרבה לפני היות "כוכב נולד". מאבא קלטו כל ילדיו ונכדיו את האהבה למוסיקה.
אבא, הסתגלת יחד עם אמא במהירות לשלבי התרחבות המשפחה, התייחסתם להגר, לדני, לתמר ולפטריק כאל ילדיכם ואימצתם אותם בחום ובאהבה. גם ששת הנכדים שנולדו – אייל, יובל, נמרוד, יערה, דוד ואוהד – זכו לסבא וסבתא חמים ומסורים ולקשר טוב ואוהב. אבא, אהבנו אותך וכיבדנו אותך על מי שאתה ומה שאתה; איש טוב וחכם, ישר דרך וחרוץ, נבון כפיים, בעל המצאות ייעול וסקרן. אבא אהוב ואוהב שלנו.
היום אני נפרד ממך בשם כל משפחתך המורחבת. נזכור אותך לעולם בגעגועים ובאהבה שאין לה סוף.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.