אתר זיכרון - קיבוץ עינת

אילן מהרם

כ"ג שבט תשכ"ד - 5/2/1964

ה' כסלו תשנ"ט - 24/11/1998

אילן מהרם

אילן שלנו

אילן שלנו נולד ב- 5.2.1964, ב כ"ג בשבט, אחרי ט"ו בשבט, לכן קראנו לו אילן – ילד שמנמן עם עיניים גדולות, כחולות-כחולות.
דובי קראנו לו, היה ילד מתוק וגדל ביחד עם איילת, כששנה וחודש מפרידים ביניהם.
אילן גדל עם שרון עתיר, איה פז, זהר שפירא, יונת וקשטיין ואלון גרנות בקבוצה אחת.
כקבוצה, עברו הרבה מטפלות ואילן הסתדר עם כולן. בבית הספר לא כל-כך אהב ללמוד, אך בחברה היה מאד מקובל ואהוב.
היה לנו בית קטנטן ותמיד יכולת לשמוע בו קריאות ושמחת ילדים.
אילן אהב גם להיות לבד, לא התבלט, צנוע עם חיוך בזוית העיניים ומבט כחול-כחול כמו ים, כמו שמיים.
את בית הספר בשפיים סיים כמלך הכיתה – כל מי שפגש בו, אהב אותו. גם כאן הלימודים לא היו בראש מעייניו…
בצבא שירת בחיל המודיעין, וכשסיים את השירות התלבט בין מקומו בעינת, לבין מקומו מחוץ לבית. כשעזב את עינת, ניסה כוחו בעבודות שונות, שעיקרן מלאכת כפיים. זה היה השדה שלו כמו שדות הכותנה בהם עבד כל קיץ, כל עונה, כל שנה.
הקשר לאדמה, כמו הקשר לעינת, היה חזק. גם ממרחקים היה שואל ומתעניין ואומר: כששכונת הבנים תקום, אני חוזר.
בששת השנים האחרונות, כשהכיר את אדווה חברתו, נפתח יותר, כאילו קיבל יותר בקלות את מהלך החיים, הסתגל, השלים ואהב.
בעקבות עבודתו בחברת "בימות" נפגש עם יצפאן והתחיל לעבוד איתו ועם סויסה בהצגות.
"פתאום גיליתי" אמר יצפאן, "שאילן עשה הכל: גם העביר שקופיות בדקה הנכונה, גם הדליק אורות, ידע את כל הטקסט בעל-פה ולחש לנו מאחורי הקלעים, כששכחנו לרגע מה לומר".
אילן נעשה מנהל במה, הוא סיפר שהוא לא עובד יותר עבודה פיזית קשה, עכשיו הוא מפקח על האחרים…
לפני שלושה שבועות הם יצאו לסיור בארה"ב. אילן היה לחוץ, רוב האחריות היתה מוטלת עליו. במסע האחרון הזה הרבה אילן להצטלם. בסרט האחרון ראינו אותו צוחק וצוחק וגם עייף מאד, מותש.
מהמסע הזה, האחרון, הוא לא חזר.

נשארנו ארבעה אחים
ונשארה כלבה
ונשארה אדווה כל-כך אוהבת
ואנחנו, אבא ואמא כואבים כל-כך
אוהבים כל-כך
וחסרים.

המשפחה

ילד יפה

ילד יפה
השושנים בערמת החול שלך מתות זקופות ממש כמוך.
ולא צריך קוצים יותר
ולא צריך זיפי זקן קשים
ולא צריך עיניים מכוסות
ולא להתחבא… ולא להסתתר.
כי השושנים בערמת החול שלך מתות זקופות ממש כמוך.
והכחול שבעיניך זה שמיים
והצהוב – קרני השמש
והרכות שבמבט – כמו הטל
בשדות כותנה בשעות הערב.
ילד יפה
זו שעת ההתפייסות והסליחה
זו שעת האהבה.
הכל גלוי עכשיו, חשוף, מובן –
כמעט אפשר בך לגעת –
כמעט אפשר אותך לשאול –
אבל השושנים בערמת החול שלך מתות זקופות ממש כמוך.

סימה גליקליך

אילן עם גלית רונן במסיבת פורים

אילן – "תכול עינים כמו הים"

הספד

כמו מכת ברק אכזרית, חדה, פגעה בכולנו הידיעה הנוראה מכל, הידיעה הבלתי נתפסת שפתיל חייך הקצרים, אילן, נגדע לנצח.
אילן בשיא לבלובו, שלבו עצר מלפעום, והוא מוטל חסר חיים רחוק מעבר לאוקיינוס.
רבקה ושמוליק יקרים, הורים שכולים, הורים מנופצים לרסיסים, עכשיו אילן כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. אילן שלכם, יקירכם אשר אהבתם, טמון כאן ברגבי עפרה של עינת.
והלב צורח לעוד מגע אחד, לעוד חיבוק, לעוד מבט, ויש רק חידלון וכאב ועצב וחוסר אונים שאי-אפשר להכיל אותם, והבכי שמציף והחנק בגרון. ואת, רבקה, אמרת אתמול בלילה: ילד שלי מסכן, אתה כל-כך לבד, כל-כך רחוק וכבר מדברים בך בלשון עבר, וכבר זוכרים אותך, וכבר מתרפקים עליך.
ילד שכולו עיניים, עם צבע מיוחד ומבט שהוא רק שלך, מנומס וטוב לב. והגוף מתכווץ והברכיים פקות למראה ולתחושת אחים שמתייפחים על אחיהם היקר שכבר לא יחבקו. אחים, ילדים שחרדים להוריהם, שחרדים לנשמתם, משפחה שלעולם כבר לא תהיה מה שהייתה לפני. העולם מתחיל ספירה חדשה – כואבת, דומעת, וכל התוכניות, וכל החלומות, וכל מה שהיה יכול להיות, כבר לא יהיה אף פעם. וכל ההחמצות מכות כמו מיליון תופים ואי אפשר להפסיק למנות. וכבר אתה אילן, לא עוזב אותם אפילו לשניה אחת.
לאף אחד בעולם אין מילים לנחם אותכם , רבקה ושמוליק, פיני ואיילת, טל ואיתן.
אף אחד בעולם לא יכול לקחת ממך, אדווה, את הנורא מכל. ללוות את אהובך בחזרה אל משפחתו, והוא בארון המתים.
ושחר ועודד ואחיינים אוהבים שאיבדתם גיס ודוד אהוב.
הייתי בבית של פיני ושחר, חבקתי שני גוזלים עם דמעות גדולות שבכו אותך אילן, שהתייפחו עם אבא ואמא שלהם באהבה ענקית ותמימה.
והייתי אתנו, עם החברים הרבים שלכם רבקה ושמוליק, עם הידידים הקרובים שלך אילן, עם "האחים" שלך שגדלו אתך בבית הילדים, בבית הספר ובעבודה. עם "האחים" שלך שאספת לאורך כל שנות חייך הקצרות. והייתי עם חברה שלמה שצער בלתי נתפס מחבר אותה והטלפונים עובדים שעות נוספות ורוצים לזכור את כולם, ושכולם יבואו ושכולם ידעו.
משפחה יקרה,
גידלתם ילד שטעם מהכל. ילד יפה שידע שמחה ועצב, וקושי, והרבה מאבקים. גידלתם ילד שהיה חתיך ואהוב, שהיו לו הרבה סודות. גידלתם ילד שעכשיו אתם צריכים לחיות איתו מת,
וכמה שלא נצרח שזה לא צודק, לנצח תחייכנה עיניו.
בתמונות בלוח השנה כבר כתוב: "חורף", אבל הגשם לא בא, ואולי כי לא הפסקנו לבכות כבר שנה ארוכה והים מלוח.
וטל חיבק אותי ואמר: הצטרפנו למשפחת השכול.
ופיני ביקש שאני אספיד אותך, אילן, ואני שאלתי את רבקה: מה תעשי בלילה, והלל וסוניה אמרו אנחנו כבר יודעים.
ואני חוזרת ואומרת, אני לא יודעת לנחם הורים שכולים, ואחים שכולים, וחברים שאבדו את הטוב והיקר, אני יודעת שאתם זקוקים לכל האהבה, החמלה והחסד שבעולם.
נוח על משכבך וינעמו לך רגבי עפרה של עינת.
רגבי עפרה של עינת, שאבא שלך, ואתה, והאחים שלך, עבדו אותה באהבה רבה, שנים ארוכות.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

עינת – כסלו תשנ"ט – 1998 – נירה כהן

הצילומים שלהלן מתוך עבודת השורשים של תות מהרם – 2004

פסקו חיים

פסקו חיים
עמדו במקומם.
כך סתם סרבו פתאום ללכת.
הגוף כולו נדם כי ליבו של בן-אדם
רצה רק לעצור, מעט לנוח מן הדרך.
ואותו אדם – אילן צעיר וירוק עלים
נדחף עמוק-עמוק אל סתיו קפוא, חסר חיים
שגם הזמן בו נעמד דום למשמע השקט ולמראה של שלכת.
כך עומד הוא מהופנט ושוכח אט-אט
שהוא זמן. וזמן, מוטב לו רק ללכת
ובעיניו לנצח משתקף אותו אילן ושולח את עליו סביבו
כמו לא הייתה עד אז שלכת.

אילן מהרם במרכז – אירוע סיום קטיף הכותנה, 1983