אהרון שטריקר

נולד בעיירה סטויאנוב במדינת אוסטריה הקיסרית בחבל גליציה המזרחית. לאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה העיירה בתחומה של פולין העצמאית. משפחתו היתה דתית ואף אדוקה. מלבדו כללה משפחתו גם שלוש אחיות. סבו, שלום שטריקר, עסק במסחר בתבואות ונחשב לאמיד. אמו של אהרון ניהלה את בית האחוזה של המשפחה ועסקה גם בצדקה. בילדותו למד אהרון ב"חדר" ובהיותו נער היה בחור ישיבה. הצטיין בלימודיו ונחשב ל"עילוי". אביו, דב-יהודה, קיווה ממנו לגדולות בלימודי התורה, אך לא ארכו ימי לימודיו של אהרון בישיבה. אהרון הנער התלהב מהרעיון הציוני, שאף לעלות לארץ ולעסוק בעבודת האדמה ולשמור על הארץ למען העם היהודי כולו. למורת רוחו של אביו, הצטרף לתנועה הציונית "החלוץ הדתי" ובשבתות זנח את לימודי "דף הגמרא", אסף את חניכיו ועסק יחד איתם בשיחות וריקודים. מלבד עיסוקיו בתנועה, עזר למשפחתו במסחר, ואף שלח את ידו בחטיבת עצים, עבודה שנחשבה אז לפחותת ערך. אהרון גרר אחריו בני נוער אחרים לעבודה זו וראה בה הזדמנות להכשיר את עצמו ואחרים ממכריו וחניכיו, לעבודה גופנית קשה בארץ ישראל, ולהסתגל לסבל וקשיים. בהמשך הרחיב את פעילותו החלוצית לחוגי הנוער החילוני וסייע בארגון סניפי "החלוץ" בעיירות הסביבה. עזר לחבריו ותרם בגדים וחפצים שונים לנצרכים. היה בין הראשונים שעלו לארץ מעיירת הולדתו.
במאורעות תרפ"ט, 1929, בהיותו בן 23, שהה בחולדה במסגרת הכשרה חקלאית, החווה הותקפה על ידי ערבים ואהרון היה בין מגיניה. מחולדה עבר עם חברים מקבוצת ההכשרה למקווה ישראל ולמקומות שונים ביהודה ובגליל. תקופה מסוימת שהה בשכונת בורוכוב (גבעתיים). בשנת 1933, כשהחלה ההתיישבות בעמק חפר על פי תכנית "התיישבות האלף" הצטרף אהרון אל המתיישבים הראשונים ב"כפר חיים" והיה בין מייסדי הכפר ובוניו. הקים בכפר צריף מִלוחות של ארגזי אריזה, אותם טייח מבפנים. הצריף שנראה מפואר ביחס לשיכוני המתיישבים האחרים, שימש לו למגורים זמניים עד שיבנה בית. בשנים הראשונות במושב עסק מלבד בחקלאות גם בטייחות. נישא לבלה ונולדו להם: הבן הבכור עמוס, הבנות אֶגדה ונחמה והבן הצעיר יהודה.
בנה את ביתו במושב במו ידיו, הקים משק לתפארת שכלל לול גדול, רפת ובית אימון לאפרוחים והיכה שרשים עמוקים באדמתו.
פיתח את מערכת השקייה קבועה בשדה בצינורות ברזל. תמיד שאף להצטיין בעבודות המשק והגיע להישגים בולטים. לא הסכים לעבודה שכירה במשקו ושמר על עקרון העבודה העצמית. לטובת חברי המושב עסק גם בשירות הציבור, נבחר למועצת הכפר והשתתף בהנהלת ענייני הכפר.
מסור לענייני הציבור, עשה את לילותיו כימים, בדאגה לכלל ולפרט.
בעת הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, פעל לגיוס רווקים במקום בעלי משפחות שעלו בגורל לגיוס. עשה זאת בדרך של שכנוע בחשיבות הגיוס לישוב העברי. לאחר שבגר הבן הבכור, עמוס, החליטו אהרון ובלה להשאיר את הטיפול בבית ובמשק בכפר לעמוס ומשפחתו ולנסות את מזלם בדרך חדשה – בחיי הקיבוץ.
בשנת 1958 הגיע לעינת עם משפחתו, רעייתו בלה וילדיו הצעירים נחמה ויהודה.
בעינת נתגלה אהרון במסירותו ובהתמדתו. איש עבודה, המחמיר עם עצמו, חקלאי בלב ונפש. עסק בניהול הלול ובמיוחד פיתח את המדגרה לאפרוחים.
שקד על הקריאה בעיתון ובספר והיה ער לעקרונות תנועת העבודה ופעילותה, לפי דרכו.
אהרון היה איש שיחה ונראה שופע בריאות וביטחון בדרכו. אף אחד מחבריו בעינת לא האמין שכל כך מהר יפול האיש החזק והמוצק הזה למשכב ויסיים את חייו בטרם עת. בימיו האחרונים, בעת שהותו בבית החולים, לא הכיר במצבו הקשה , למורת רוחו הייתה דאגת בני משפחתו וחבריו למצבו וניסה לשכנע אותם שיבריא במהרה ויחזור לאיתנו. לצער כולם נפטר והוא בן 63. נקבר בעינת.
יהא זכרו ברוך.