דובי רודברג

בן שאול ומינה. נולד ביום ד' באדר תש"ח (14.2.1948) בקיבוץ רמת הכובש. עקב ההתקפות הערביות על המשק (בימי מלחמת השחרור) פונו הילדים והנשים מהקיבוץ. אמו ושני ילדיה התגוררו קרוב לשנה בקיבוץ גבעת השלושה, ורק כעבור שנה, בשוך סערת המלחמה ועם הכרזת שביתת הנשק, חזרו לביתם ההרוס למחצה. כשחל הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנת 1953, נאלצו לשוב ולנדוד והקימו את קיבוץ עינת. בכל תהפוכות הזמן הזה גדל דובי והיה למקור שמחה ונחת להורים ומשך את עיני כל רואיו ביופיו ובעיניו הנבונות והעמוקות. הוא התפתח יפה; אמנם לא בלט בקומתו משאר בני הכיתה, אבל בשכלו וטוב לבו התבלט כבר מתחילה והיה אהוב על הכל. הוא למד בקיבוץ עינת והצטיין בלימודיו בכל המקצועות, כי היה שקדן וחרוץ. הוא היה חבר טוב לילדי הכיתה ושימש דוגמא בהתנהגותו ובמסירותו הרבה – ולכן נהנו המורים ללמדו. מגיל צעיר הצטרף לעובדי הקיבוץ, שנוכחו כי אפשר לסמוך עליו בביצוע כל העבודות. הוא היה משכים קום ולא פעםאף יצא לפנות ערב עם אביו אל הכרם לעבודות גיפור וריסוס. בזמנו הפנוי התמסר לאימוני ספורט, ובעיקר למשחק הכדורגל, שהיה התחביב האהוב עליו ביותר. הוא גם הצטיין בענפי ספורט אחרים ושנה שנה היה זוכה בתעודות על הישגים בתחרויות ספורט שונות. הוא היה מקדיש זמן רב להאזנה למוסיקה קלאסית, שממנה לא רק נהנה אלא גם למד, יחד עם אחיו, להכיר יצירות קלאסיות ומלחינים מתוך האוסף הגדול של תקליטים שהיה בבית. דובי הרבה גם בקריאה. כשהיה עוד ילד שקד יחד עם עוד ילדים מהכיתה ללמוד להכיר את כל המטוסים של חיל האויר של צה"ל, שהחל אז להתעצם. הם היו חתומים על בטאון חיל האויר שבחוברותיו היו כלולים דגמי האוירונים השונים. דובי, יחד עם חברו הטוב, היה מבלה שעות רבות בהרכבת קטעי הקרטון הקטנים לדגמי מטוסים כדי לקשט בהם את חדרו. את שבתותיו בכיתות הגבוהות של בית הספר (ואחר כך כשהיה בצבא) היה מקדיש למשחק הכדורגל בקבוצת "הפועל" עינת – גבעת השלושה והיה אחד מטובי שחקניה. הוא המשיך את לימודיו התיכוניים בבית הספר בעינת עד שסיים בשנת 1966.

דובי גויס לצה"ל בנובמבר 1966. בהתייצבו לגיוס הייתה רגלו נתונה בגבס, כי נשברה באחד המשחקים. לכן "הורידו לו את הפרופיל" והוא הוצב לחיל הקשר. הדבר ציער אותו מאוד כי שאף להתנדב לחיל האויר ליחידה קרבית מובחרת. מיד החל לפעול כדי לעבור ליחידה אחרת ואחרי מאמצים רבים ובדיקות רפואיות הוצב ליחידת "גולני". מאחר שהצטיין כחייל טוב וממושמע נשלח לקורס מ"כים. בעיצומו של הקורס פרצה מלחמת ששת הימים ופלוגתו השתתפה בפועל בקרבות. אנשיה נשלחו לכבוש את העיר שכם ולטהר אותה. שם עבר טבילת אש רצינית ואחדים מחבריו נפלו בקרבות על העיר. אחרי כן נשלחה פלוגתו לרמת הגולן והוטל עליה לעלות לרמה מקיבוץ גונן. גם שם "טעמו" טעם הפגזות וסבלו אבדות. דובי היה כמעט הראשון בחבריו שהגיע הביתה לחופשה אחרי הקרבות. המאמץ הפיסי הקשה ניכר בו היטב. הדבר הורגש לא רק בגופו (פניו נפולים, קומתו מכווצת ומשקלו ירוד) אלא גם משבר נפשי עבר עליו על אובדן חברים רבים, לוחמים ורעים לנשק ולאימון. קשה היה לדובי עדין הנפש לשאת בעול המלחמה, משום שסלד ממלחמה והרג. אנטימיליטריסט היה, ולא יכול לשאת את העובדה הכרוכה בשלטון באוכלוסיה הערבית. לדעתו היה צורך להגיע להסכם מהר עם הערבים, אפילו במחיר החזרת שטחים. כלוחם התייחס אליהם כשווה אל שווים. אחרי המלחמה סיים בהצלחה קורס קצינים וחזר כקצין לבסיס האימונים של "גולני". עבודתו לא הייתה קלה. הוא השקיע עמל וטרח ללא ליאות כדי להפוך את הטירונים לחיילים. שלושה מחזורי מ"כים הדריך ובנובמבר 1969 סיים את שירותו הסדיר כמפקד פלוגה. אז יצא לחופשת שחרור והתחיל להתארגן לקראת חייו האזרחיים. הוא סידר את חדרו, התחיל ללמוד נהיגה ועבד במטע. היו למשק הרבה תכניות בשבילו אלא שגם לצבא היו תכניות לגביו. מפקדיו לחצו עליו, ודובי, מתוך ידיעת המצב לאמיתו, לא התנגד רבות באמרו כי אין משימה חשובה מהמשך השירות בצבא בתנאים של אז. הוא התנדב לעוד שנה בשירות הקבע. בינואר 1970 נשלח לקורס מפקדי פלוגה, גמר בהצטיינות והועלה לדרגת סרן. בחופשות היה מביא עמו חומר רב לעיון וללימוד ועל שאלת אביו אם יש כל כך הרבה ללמוד צבאיות השיב: "אמנם אלה לא שיעורי תנ"ך אבל גם בענייני צבא יש מה ללמוד". לימים הסתבר שהוא היה מומחה ממש בניווט ובהכרת שטחים מתוך מפות, ששימשו בפעולות ובפשיטות בשטח האויב, אשר בהן השתתף עם פלוגתו בצפון בשטח ה"פתחלנד". לאחר הקורס קיבל פיקוד על פלוגה מסייעת של גדוד ידוע, כי הפלוגה הייתה במצב מעורער. המפקדים היו מתחלפים תכופות, ואנשיה, שהיו ותיקים, נהגו חופשיות יתרה. רק שלושה חודשים עבד אתם דובי והשקיע בהם עבודה רבה, אך תוך זמן קצר זה הצליח לרכוש את אמונם ולהביא אותם לידי הישגים אשר לא ייאמנו – וכל זאת בזכות גישתו החינוכית והתרבותית אליהם ומתוך הצגת דוגמא אישית, שהייתה למופת לחבר'ה. אז היה בא הביתה לחופשה לעתים רחוקות ומיד היה פונה לטפל בעניינים שונים. פעם הגיע הביתה לחופשה קצרה אחרי פעולה בצפון והוא עייף ותשוש. באותו ערב הגיעה הודעה בהולה ודובי נקרא לשוב. אחרי שנפל סיפר המג"ד לאביו את המקרה: מפקדי הכיתות בפלוגה שלו לא מילאו פקודת התייצבות והוחלט בגדוד להענישם על כך. דובי שהגיע למקום לקח על עצמו את האשמה ונשאר אתם בריתוק. הדבר קרה בעצם ימי חופשתו, ומאחר שהוא התייחס אליהם כאב אל בניו, ראה את מצוקתם והחליט להקל עליהם ככל האפשר. בסוף יולי 1970 נשלח עם פלוגתו לתגבר כוח מילואים בחרמון. שם נפרצה דרך עד לעמדות הקדמיות שלנו כדי לאפשר לאנשינו להשתלט על שטח ה"פתחלנד". מובן שהמחבלים השתדלו להפריע והפגיזו את השטח. בפריצת דרך זו נפגעו פועלים וחיילים שאיבטחו את עבודתם. דובי היה במקום וניהל את העניינים לפי ראות עיניו. הוא ביקש לעלות למעלה ובפגישה עם המג"ד אמר שהוא מאוהב בשטח ובנוף המוכר לו רק מביקורי לילה. הוא שמח להיות בגיזרה לאור היום ולפקד על האבטחה. ב3- באוגוסט דווח לדובי על חייל פצוע באחת העמדות ומיד יצא שמה עם אחד מחייליו כדי לחלץ את הפצוע. בדרך התפוצץ פגז לידו והוא נפצע אנושות בגרון וברגל ימינו. על אף העזרה שניתנה לו במקום (כי היה שם רופא) הגיע לטיפול בבית חולים באיחור רב. בניתוחו השתתפו רופאים אחדים כי ראו שמצבו מסוכן. בשני הימים הבאים דומה היה שהוא מתגבר על פצעיו, אולם ריאותיו, שספגו זיהום רב, חדלו לפעול. ביום ז' באב תש"ל (9.8.1970), מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בעינת.

ההר ג'בל רוס, במורדותיו המערביים של החרמון, שבו נפצע דובי, מתנשא לרום של אלף וחמש מאות מטר ושולט יפה על ה"פתחלנד" בסוריה ובלבנון. מאותו יום נקרא הר זה בשם "הר דב;" גדעון אחיו החליט להנציח את שמו ואת שמות הנופלים בפריצת הדרך על ידי הקמת אנדרטה בחרמון. האנדרטה נמצאת ברמתה, ליד תצפית של הקרן הקיימת בדרך ל"הר דב;" קיבוץ עינת הוציא ב"שלושים" לנפלו את "עלי עינת" המוקדש לו. בראש החוברת באים דברי מפקד החטיבה "על קברו", ובהם כתוב לאמור: "הנסיבות בהן נפגעת היו כה אופייניות לדרכך בחטיבה. נשלחת עם יחידתך לאזור החרמון לתגבר יחידה אחרת שפעלה בה. האחריות על המבצעים באזור לא הוטלה עליך. יכולת לשלוח את אנשיך לתפקידים השונים כסדרן עבודה, אך אתה הרגשת צורך לשאת באחריות למבצעים שחייליך לקחו בהם חלק, ולהימצא אתם בביצועם. ואת שהרגשת כנכון לעשות, ביצעת הלכה למעשה. כאשר הגיע אליך הדו"ח שאחד מחייליך נפצע בהפגזה, לא הסתפקת במתן פקודה לפנותו: בעצמך חשת בשטח המופגז לעבר העמדות הקדמיות כדי לוודא בעצמך את פינויו המהיר ובדרכך אל הפצוע נפגעת בעצמך! דובי יקרינו! אין מילים בפי לתאר את צער מכולנו, חייליך ומפקדיך, בבואנו להיפרד ממך. תהא זו נחמה להוריך, לחבריך ולידידיך האבלים, שדמותך והתנהגותך המופתיים, ישמשו דוגמא לחינוך דורות של מפקדים בחטיבה;" במלאת שנה לנפלו הופיעו בעינת "דפים" לזכרו, ובשער רשום "דפים מעט שבמעט;" בידיעות "הפועל" של פברואר 1971 כלולה תמונתו ובצדה כתבה קצרה עליו. בכתבה ידיעה על טורניר כדורגל שנערך לזכרו בתחילת פברואר, בהשתתפות קבוצות גבעת השלושה, כפר מעש, עינת וסביון. בסוף הכתבה כתוב לאמור: "הוא נפל, בן עשרים ושתיים, בקרב על מורדות החרמון, כשמאחוריו שירות מצויין כקצין בחטיבת 'גולני', קרבות תהילה במלחמת ששת הימים ופשיטות נועזות מאחורי קו האויב;" אחרי נפלו יצאה לאור חוברת לזכרו ולזכר דודו, רודברג רודולף (שנפל בהתקפה הרצחנית על משתתפי הכינוס הארצי לידיעת הארץ ברמת רחל בשנת 1956). שם הספר "ילדי המישור;" בעלון לוחמי חטיבת גולני פורסמה רשימה לזכר אחינו לנשק, סיפורו של דובי ו"הר דב".

יהי זכרו ברוך.