שמעון קליר

בשנים אלה נפגשנו הרבה בביתם של ההורים. בשבתות שאנחנו הגענו לביקור היו מצטרפים אלינו לארוחת שבת גם ערה, שמעון והילדים. כך שמרנו שנים ארוכות על קשר כל עוד ההורים גרו ברחובות. בשנות השבעים המוקדמות, היינו בשליחות בארה"ב ושמעון ובהחלט גם ערה לקחו על עצמם את הדאגה להורים שהזקינו מעט ונזקקו לעיתים לעזרה.
בספטמבר 1969, יצא שמעון לקורס מרכזי משק במדרשת רופין. קורס של שנה תמימה. בסיומו ביולי 1970, הוא לוקח על עצמו את ריכוז המשק בעינת. הוא משקיע את כל כולו בתפקיד ובמקביל יוצא לתקופות מילואים ארוכות. לא קל לו. מאד טוטאלי. עומד על דעתו במה שחושב שכך צריך להיות. תורם מעצמו ורוצה שגם אחרים יעשו כך. אנחנו לא חיינו את היום-יום בעינת, אבל בשבתות וחגים שמענו ממנו את הדעות והסיפורים על מאבקים כמו גם על תכניות והישגים.
כבר אז חשב על פריצת דרך מהמאפיה הסטנדרטית של עינת , שסיפקה לחמים וחלות לכל איזור המרכז, למשהו רחב יותר ומגוון.
שמעון התגלה כעקשן לא קטן, מחליט ועושה ומתמיד – זה יראה בעתיד עם הקמת מפעל מעדני-בר.
לצערנו, הדבר ניכר גם בבריאותו. מופיעה סכרת ואח"כ גם אולקוס. בשל כך, קוצרו תקופות המילואים ובמלחמת ששת הימים לא גויס. הוא מטפל בעצמו עושה הכול כדי לשדר בריאות.
אוקטובר 1973 – מלחמת יום כיפור. שמעון היה במילואים בסיני. הוא הצליח לשנות פרופיל בריאות ולחזור למילואים בחטיבה 217 של השריון, כקמב"צ של אסף יגורי (אוגדה 162).
כשבוע ימים לפני ראש השנה, חזרנו מארה"ב וערה הגיעה לבדה לקבל את פנינו בשדה התעופה. המלחמה פורצת , עודד יוצא בצהרי יום כיפור, עם הגיע הקריאות הראשונות ,משער הגולן לכיוון רפיח ומצטרף ליחידתו .
שמעון המשיך את המילואים והיה כבר בסיני. מסתבר שלילות ארוכים הם שמעו איש את רעהו בקשר ולא ידעו על כך. הדברים עלו ושוחזרו אחרי המלחמה. טראומת מלחמת יום כיפור, עברה על שמעון קשה. זו הייתה טראומה כואבת, בפגישתו האחרונה טרם מותו, כשעוד יכול היה לדבר ללא מכשירים, הזכיר אותה שוב ושוב . "אתמול היה יום כיפור וזו הפעם היחידה שלא דיברתי עם אסף" כך הוא אמר, בבואי למחרת יום כיפור של שנת 1989 לבקרו בבית חולים השרון.
בעיצומה של המלחמה, הוא היה עד לנפילתם בשבי של אסף ו-40 מלוחמי היחידה. אסף היה ידיד טוב והם נשארו בקשרים הדוקים גם אחרי המלחמה. שמעון מסר עדות בוועדת אגרנט על אירוע ניסיון הצליחה שנכשל ועל הנפילה בשבי. התראיין גם בתכניתו של ירון לונדון שעסקה בוועדת אגרנט). בתום המלחמה טיפל שמעון במוכי טראומה מהיחידה בהתמסרות אדירה. הוא נסע וביקר ושכנע ועשה כל מה שיכול היה להעלות על דעתו כדי לעזור להלומי הקרב ובעצם הוא בעצמו היה באותו מצב של הלם ותדהמה.
לאחר המלחמה, בחזרה לריכוז המשק של עינת. ההורים עוברים מרחובות אלינו לשער הגולן ושמעון לוקח אחריות על הבית.
הוא היה עסוק מאד בתפקידו , זמנו מוגבל מאד. הייתה זו מטלה לא קטנה. הרבה סידורים וביורוקרטיה.
מערכות הקשרים שלנו מתהדקות. ההורים אתנו ובאים לבקרם. נפגשים הרבה בשער הגולן. מה שהרג את ערה שמעון זה החום של עמק הירדן. הייתה לו אמירה חוזרת "כשאני עובר את קיבוץ גשר ויורד לעמק הירדן, נעשה לי צהוב בעיניים" סימן ליובש ולחום. אבל, לבוא אל אמא, ליהנות מצלחת מרק עוף צלול עם ירקות ופטרוזיליה ולנום שעה קלה על הספה לפני חזרה הביתה, זה היה תענוג.
עוד אמירה שאני זוכרת: , "המקום שבו אני עוצם את העיניים ולו לשעה קלה ונרדם כמו תינוק ללא דאגות, זו הספה של אמא" – כמה נכון וכמה ידע לבטא.
עוד בהקשר המשפחתי, אבא נפטר ב-1979. לאחר 3 אירועים מוחיים. שמעון נרתם לעזרת אמא ולעזרתי כמה שהיה יכול בעיקר בתקופה שאבא שהה בבית לוינשטיין.
עוד אירוע קטן שסוגר מעגל בחיים. באחת השבתות אנחנו מגיעים לביקור בבית לוינשטיין. נדברנו עם שמעון לפגוש אותו בחדרו של אבא. החדר ריק. לא אבא ולא שמעון. יורדים ומחפשים. והנה שמעון מגיע עם אבא בכיסא גלגלים, די כועס. מה קרה? היה חסר מניין בבית הכנסת ומישהו לקח את אבא , מבלי לבקש את הסכמתו להשלים מנין בבית הכנסת במקום.
הנה, מי ששבר בחייו את מסורת ההליכה לבית הכנסת, נגרר בעל כורחו , ללא שאלה אם רצה בזה .
עם סיום ריכוז המשק , מקבל שמעון על עצמו הקמה ופיתוח מפעל מאפה שיעבוד במקביל למאפיה. הוא עובר בין מפעלים בארץ ובעולם. כאן מגלה את כישרונותיו וכישוריו. בודק, מתכנן, קושר קשרים עם מפעלים בארץ וקונה מאפיה קטנה של זוג ייקים ברמת גן ,לייצור לחם פומפרניקל (אהבתו מבית). מתחיל עם לחמניות להמבורגר ואח"כ מוסיף מוצרים נוספים כמו הקרוטונים (קראנו להם אצלנו: "שימלך").
הוא נצמד למקורות מידע בגרמניה ובצרפת ובונה דגם של מפעל שיתאים לצרכים ולהחלטות. לצורך שיח בגרמניה, הוא לומד גרמנית בקונסוליה בתל אביב ומשקיע גם בקורסים בארץ שיובילו אותו לידע נרחב ביצור מזון ושיווקו.
מפעל "מעדני בר" תוכנן על סף משבר שפקד את התנועה הקיבוצית בראשית שנות השמונים. ההשקעות הענקיות הכניסו את עינת למשבר קשה בעיקר עם הבנקים. שמעון שילם על כך בהרבה בריאות. גם כאן התגלה האופי ההחלטי, עקשני שלו : לא מוותרים!
אני מניחה שעד היום "מעדני בר" הוא נכס רציני של קיבוץ עינת והוכיח שיש גמול לעקשנות והתמדה.
מתקופה זו של ריכוז המשק ואחריה הקמת "מעדני בר", השאיר לי שמעון כמה תובנות. האחת קשורה למילוי תפקיד ניהולי בקיבוץ: "תמיד צריך למצוא שותפים נאמנים לעשייתך". הוא הרבה לשבח את אילנה, שעזבה את הוראת ההיסטוריה לטובת עבודה עימו וניהול הנה"ח של הקיבוץ. היא הייתה יד ימינו. כך גם עם מנה, שראה בו ממשיך דרך.
בהיותו בבית החולים, הספיק להגיד לי: " יש לי מזל, שמנה יודע מה צריך לעשות…."
בשל הערכתו הרבה לאילנה, לקחתי לי אותה כמורת דרך בהיכנסי לגזברות בשער הגולן. אמרתי לעצמי: " אם אין לי את שמעון שיורה וידריך, אפנה לאילנה" . וכך היה. ביליתי עם אילנה יום ארוך בהסברים על יחסי הגומלין "הנה"ח- גזברות".
תובנה מאוחרת יותר קשורה לחיינו בקיבוץ. קיבוץ עינת הקדים תמיד תהליכים. כששמעון וערה היו מגיעים אלינו והלכנו לארוחת ערב טובה ומושקעת בחדר האוכל שלנו (קיבוץ שיתופי עד היום), כשחדר האוכל של עינת כבר היה סגור לאחר ההפרטה, נהג שמעון לומר: אתם מפגרים אחרינו ב-10 שנים, אח"כ תעברו ל-5 ובסוף גם אתם תפריטו" . הוא לא אמר זאת בגאווה על עינת וגם לא בקנטור על שער הגולן. הוא פשוט היה מפוקח לתהליכים הגורפים.
בספטמבר 1990 יצא שמעון לצרפת וגרמניה לבדוק קניית מכונות ואביזרים למפעל החדש. שכבר עבד וייצר.
הייתה לו דלקת ורידים רצינית ברגל במהלך החמים בהם הסתובב בין מפעלים. הוא לא נתן דעתו לכך שזה הולך ומחמיר. ביום האחרון, טרם שובו לארץ הוא עצר אצל מגדל יונים לקנות זוג יונים. כשיצא מהחווה עם סל הנצרים הוא הרגיש שהרגל נפוחה מאד עד כדי כך שישב לנוח בצד הדרך. מישהו עצר ולקח אותו למרכז העיר ומשם לשדה התעופה. הוא נחת בארץ עם חום גבוה וכאבים. למחרת, ראש השנה אושפז בבית חולים השרון. שם קיבל תרופה שאסור היה לתת לו. תרופה המונעת קרישת דם שבאה למנוע היווצרות קרישים ברגל אבל פגעה באולקוס הרדום והייתה התפוצצות של הכיב בבטן והרעלה כללית.
לא ארבה בסיפור העברתו לבילינסון ועשרת הימים האחרונים לחייו. אורלי הגיע מארה"ב. היא סיפרה על שיחה מרגשת שהייתה לה עם אבא בערב ראש השנה – יום הולדתה – ועל כך שהזהירה אותו ובקשה לטפל בעניין ברצינות. כשנודע לה כי הוא העבר לבילינסון וחובר לדיאליזה ויש קריסת מערכות כללית, היא הגיעה מיד. גם אסף וישי הוזעקו הביתה מארה"ב, כשאמרתי לשמעון כי הבנים בדרך – הוא כתב לי על נייר שהגשנו לו על לוח קטן, מאחר והיה מחובר לחמצן ולא יכול היה לדבר: "האם זה הסוף?" ……. הפתק שמור עימי.
הוא חובר לכל מכשיר אפשרי, הוזעקה אנטיביוטיקה מיוחדת משוויץ. אבל לפנות בוקר, 4 לנובמבר 1990 עצם את עיניו.
אנחנו נפרדנו ממנו בחצות בדרכנו לשער הגולן. הייתה לי תוכנית לעצור בדרך בבית מרקחת פתוח ולקנות משהו לריענון הפה. אסף המציאותי ממני, הביט בי ואמר: "את לא רואה את המוניטור? אבא לא ישרוד עד שתחזרי". רציתי לא לראות את הרע המתקרב. אורלי כבר חזרה לארה"ב. ערה וליאור, אסף וישי, אשל ורותי וגלית וכל המשפחה וידידים היו לידו, חרדים לסוף.
טלפון של אסף עם שחר אישר את דבריו.
אמא אצלנו בשער הגולן, כואבת את מות בנה. כבר לא היה בכוחה לבוא להיפרד. היא חיה עוד שנה אחרי מותו ועצמה גם היא את עיניה בכאב. אם זכתה לחיים טובים ודאוגים בשנותיה האחרונות, פטירתו של שמעון הייתה מכת מחץ לה כמו לערה ולילדים ולכולנו.
יהי זכרו ברוך.