שוקה שפירא

מתוך עבודת שורשים של אור אלף בנם של זהר ויותם, שנעשתה בביה"ס "אור" בכפר האורנים – 2009.

שם: יהושע (שוקה)
גיל: 73 שנת לידה 1936
מקום מגורים: קיבוץ עינת
מצב משפחתי: נשוי + 4 ילדים + 7 נכדים
קרבה: סבא

נולדתי בבית החולים ביילינסון להוריי, חנה ומרדכי חברי קיבוץ גבעת השלושה. אח לאושקה בן ה 5- אז. ילדותי עברה בקיבוץ גבעת השלושה במסגרת נוקשה של החינוך המשותף.
התכונות שכנראה ניחנתי בהם: שובב גדול שאינו מקבל מרות, אוהב מאד את החוץ, את המרחבים, את השדות ואת הפרדסים, אהבה עזה מאד לבעלי חיים מכל הסוגים ועם הרבה חוש הומור, תמיד עשיתי מעשי קונדס וליצנות. בכתה א', יום לאחר יום ההולדת שלי כשהייתי בן 7 בחנוכה נולדה אחותי נירה.
התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה והדי המלחמה השפיעו מאד על ההורים והמתח והחרדה הורגשו היטב מפני שלהורינו החלוצים היו משפחות שלמות של הורים, אחים ואחיות וקרובי משפחה שנשארו באירופה והייתה דאגה גדולה לגורלם.
בכיתה ג' קראתי ללא נקודות ספרים של ילדים גדולים יותר והייתי מכור לקריאה, הספרים פתחו לפני עולמות מלאים ועשירים בחוויות והרפתקאות ואהבת הקריאה נשארה מוטיב שמלווה אותי כל חיי.
בילדותי חליתי במחלת לב כתוצאה מסיבוך של שפעת ובגיל צעיר המורים והמטפלות ניסו להגביל את הפעילות הגופנית שלי.
כשגדלנו, המעבר לביה"ס היה מאד משמעותי. גרנו במבנה נפרד ממבנה כיתות הלימוד. אכלנו בחדר אוכל ביה"ס והתחלנו לעבוד במשק. הפסקנו לישון בצהרים והיינו משובצים לעבודה אחרי הלימודים בענפי המשק.
החינוך היה מאד נוקשה, הלימודים היו מאד נוקשים, וכמה מהמורים לא התביישו להשתמש בכוח פיזי. מאחר שאני הייתי ילד לא ממושמע קיבלתי הרבה מאד עונשים.
כשהייתי בכתה ד' בן 10, כבר נודע מה קרה ליהדות אירופה. הפליטים הראשונים החלו להגיע ויחד אתם השמועות על גורלם המר של קרובי החברים בקיבוץ. התלוותה לכל זה אי וודאות לגבי גורל המשפחות שנשארו באירופה. בתקופה הזאת המצב של הקיבוץ היה קשה והיינו ממש עניים. המעבר לביה"ס ב' בכתה ה', כשאני בן 11 היה משמעותי ביותר עבורי – קיבלנו בגדים אישיים. הדברים שהיו בשבילנו חובה, היו הלימודים והעבודה אחרי הלימודים, אך מעבר לזה היינו הרבה יותר חופשיים. חברת הילדים הייתה מלאת פעילות. המבוגרים היו מאד עסוקים בעבודה קשה, בשמירה, בכנסים ובוויכוחים אידאולוגים.
במלחמת השחרור הופצץ חדר האוכל בגבעת השלושה על-ידי מטוסים ירדנים שעל פי השמועה, חשבו שזה בית החולים בילינסון.
הגדול יחד עם רומיק (שהם) לבנות שדות תעופה בנגב. D – 8 בהפוגה לקחו את אבא שלי שעבד על הטרקטור
לקראת סוף המלחמה אמא נכנסה להריון והצורך שלי לעזור בבית היה גדול יותר.
אושקה אחי הגדול למד במקווה ישראל – בית ספר חקלאי ליד חולון.
מלחמת השחרור הסתיימה והתחלנו לחזור לחיים סדירים לשגרת לימודים ועבודה. אחות חדשה נולדה לי – רבקה'לה. התחילה שנת הלימודים של כתה ט', הגיעו אלינו כמה תלמידות אקסטרניות מפ"ת. אחת מהן הייתה פעילה מאוד בנוער העובד והייתה אחראית על העיתון של הנוער העובד שכולו נכתב ביד. קראו לה מאיה והיא גילתה את כישורי הציור שלי, ובפסח הקשר ביני ובין מאיה הפך לחברות. חברות שנמשכת עד היום.
זאת הייתה תקופה של פעילות חברתית בתנועת הנוער בחברת הילדים.
בתקופה הזאת התחיל הקרע האידיאולוגי בתנועה הקיבוצית והחלו מחלוקות קשות גם בגבה"ש בין מצביעי מפא"י למצביעי מפ"ם. היחסים בין חברי הקיבוץ, ההורים שלנו, התערערו מאוד על בסיס (כביכול), של חינוך הילדים, של האמונה העיוורת של חלק מהאנשים בסוציאליזם ובקומוניזם הרוסי. אנחנו הילדים שגדלנו יחד לא הצלחנו להבין מה קרה להורים שלנו שהיו ידידים וחברים בנפש ויכולים בבת אחת להפוך לאויבים.
בחופש הגדול בין כתה ט' לכתה י' יצאתי בהתנדבות לקורס מ"כים בגדנ"ע שנערך במחנה בין רמלה לקבוץ נען.
בכתה י' הפילוג כבר הפך לעובדה והקיבוץ התחלק לשנים. היה ברור שהולכים להקים שני קיבוצים חדשים, מזרחה לפ"ת, האחד על אדמות נזלה והשני על אדמות שנקבל מהמדינה להקמת הקיבוץ החדש לרגלי מגדל צדק.
סוכם שהאיחוד יקבלו את השטחים החדשים ויבנו את הקיבוץ במשותף עם חברי האיחוד שיבואו מרמת הכובש, וחברי הקיבוץ המאוחד יעברו לאדמות נזלה ויקבלו את השדות והמטעים המשותפים. מאיה החברה שלי עברה לקיבוץ המאוחד ועברה לגור בגבה"ש עם חברי הקיבוץ המאוחד. למרות זאת המשכנו בחברות שלנו.
בחופש הגדול בין י"א לי"ב עברנו לגור בעינת בצריפים עם מספר חברים צעירים בוגרי צבא כשחברי הקיבוצים המשיכו לגור ברמת-הכובש ובגבה"ש והקיבוץ היה בבנייה.
בכתה י"א כיתתנו הייתה מאוד קטנה והוחלט שהילדים ייסעו ללמוד בקיבוץ מצר ואני עברתי ללמוד במקווה ישראל בבי"ס החקלאי שלמדו בו רבים מבני הקיבוץ לפניי. במקווה ישראל התגלה לי עולם חדש לגמרי, במסגרת לימודים חדשה, של לימודים בבוקר ועבודה בענפי החקלאות אחה"צ, במסגרת של פנימייה עם מדריכים, רחוקים מההורים שרק פעם בשלושה שבועות נוסעים לשבת הביתה.
החלטתי שאני רוצה לחזור ללמוד עם בני כתתי שהולכים ללמוד את כתה י"ב במה שנקרא י"ב המקובצת.
הלימודים בכיתה י"ב המקובצת ב"בית ברל" (על יד המושב "צופית") היו לימודים אינטנסיביים מאד, יום לימודים ארוך מאד ובערב היינו יושבים בספרייה ומכינים שיעורים ועבודות. סיימנו את י"ב בפסח, בסביבות חודש מאי חזרתי לקיבוץ לעבוד בפלחה על הטרקטורים עד לגיוס לצה"ל שהיה בתחילת נובמבר 1955 . במשך חצי שנה זו מאיה עדיין הייתה בגבעת השלושה ואני בעינת והיינו נפגשים מידי יום או בגבעת השלושה או בעינת.
בטירונות הייתה לי מוטיבציה גדולה להצליח על מנת להגיע לקורס הראשוני בשייטת. אחרי הטירונות הגענו לשייטת ונשלחנו לחיפה להחליף את כל הציוד הצבאי לתלבושת ולציוד של חיל הים. זה היה רגע מרגש מאד. הקורס נמשך חצי שנה שבו למדנו צלילה, חבלה וכל המקצעות הנלווים הקשורים בפעולות של קומנדו ימי. אחריו נשארנו קבוצה עוד יותר קטנה שנשלחה
לעבור קורס צניחה ולאחריו קורס מ"כים. קורס הצניחה כלל צניחות רגילות ובמיוחד עבורנו גם צניחות לים.
כשנאצר סגר את מיצרי טירן הודיעו לנו שאנחנו יוצאים למלחמה. היינו מיועדים לצנוח עם כל הגדוד של הצנחנים בעורף האויב בסיני. קיבלנו את התדריך ערב לפני הצניחה ולמחרת לקראת השקיעה הייתה צריכה להתבצע הצניחה בהפתעה גמורה. זה היה המבצע הכי גדול של צה"ל עד אז. מבצע גדול גם בקנה מידה עולמי. להצניח גדוד שלם על כל ציודו עמוק בעורף האויב.
הטיסה מתל נוף עד ה"מיתלה" נמשכה כשעתיים. במטוס הייתה שתיקה. כל אחד היה שקוע בהרהורי ליבו בחוסר ידיעה מה צופן לנו העתיד. אחרי תקופה מאד ממושכת נפגשתי עם מאיה, עם ההורים ועם המשפחה כולה. סיפרתי לפני החברים את סיפור המלחמה שלי ושל חבריי.
אני חושב שהערב הזה היה המפנה ביחס חברי הקיבוץ אלי. עד אז נחשבתי פרחח שובב, קל דעת ולא רציני. מאותו ערב ההתייחסות אלי מאד השתנתה.
מאיה ואני החלטנו להינשא. הדבר נבע מאהבתנו הרבה אחד לשני כמובן ומהקושי להיפגש בחופשות. רצינו שיהיה לנו מקום משלנו. ההורים שלי לא התלהבו מרעיון החתונה המהירה. ההורים של מאיה רצו שנתחתן באביב וקבענו את חתונתנו ל- 10.3.57. הייתה לי עוד שנה לשרת בצבא ולמאיה עוד שנה לסיום הלימודים. מאיה ואני קיבלנו חדר בצריף ללא שירותים ומים זורמים. השירותים והמקלחת היו במקלחת הציבורית של הקיבוץ.
מאיה המשיכה בלימודיה בבילינסון עוד כחצי שנה עד להסמכתה כאחות וגם בסיום הלימודים המשיכה לעבוד כאחות בבילינסון.
אני נכנסתי לעבוד בגידולי שדה. כעבור שנה נבחרתי לסדרן עבודה. בתקופה הזו היו בעינת הרבה מאד ענפים שהיו זקוקים להרבה ידיים עובדות: כרם, עצי פרי, פרדס, משתלה. היה מחסור גדול באנשים והיה צריך להעביר אנשים ממקום למקום, בזמן שהאנשים רצו להיות שייכים לענף קבוע ולא לעבור ממקום למקום.
השנה הזאת של העבודה שלי בסידור עבודה הייתה שנה של התבגרות מהירה שנבעה מהכרת מציאות החיים בקיבוץ והכרת אופיים של האנשים.
במרץ 1959 נולד עמית הבן הבכור שלנו. לאחר סיום תפקידי בריכוז עבודה חזרתי לעבוד בגידולי שדה. אז ענף הכותנה היה בראשיתו ועינת החליטה להיכנס אליו בכל הרצינות.
בראשית שנות ה – 60 הוקמה רשמית אגודה לקידום מחקר תת ימי בישראל שנקראה בתחילה האגודה לקידום מחקר ארכיאולוגי תת ימי בישראל. הפעילות באגודה בראשיתה נעשתה בהתנדבות בעיקר בימי שישי ושבת כשהבעיה העיקרית שלי הייתה, קשיי תחבורה – להגיע מעינת למעגן מיכאל ובחזרה.
החיים שלי בתקופה ההיא היו מאד מאד אינטנסיביים. מאיה שוב הייתה בהריון. עמית עדיין תינוק. הייתה לי אחריות גדולה מאד בעבודה. היו לי הרבה ימי מילואים והיה לי רצון אדיר לקחת חלק בפעילות האגודה. בשנה זו נולד בננו השני – חן.
מאיה, לאחר חופשת הלידה המשיכה לעבוד בבית חולים. התינוקות נמצאו כל היום בבית התינוקות של הקיבוץ. אלישע והנהלת האגודה פנו אליי להתמנות לצולל הראשי של האגודה ולעבור לעבוד במשרה מלאה באגודה בארגון של הציוד, של הקורסים לצלילה וצלילות המחקר. לאחר דיונים מאשר לי הקיבוץ לצאת לחצי משרה – שלושה ימים בשבוע ושלושה ימים המשכתי בעבודתי בגידולי שדה.

בשנת 1965 אלישע לינדר החליט לצאת ללימודי הדוקטורט בארה"ב ואבנר רבן החליט לצאת ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואז נבחרתי כמזכיר הכללי של האגודה ויצאתי לעבודה של שבוע ימים מלא באגודה. היו אלה שנים של פעילות אינטנסיבית מאד, משלחות מחקר, סקרים וגיליתי את כוחות הארגון שטמונים בי.
ב- 1965 זימנו אותנו קבוצת המילואים של אנשי השייטת למילואים והודיעו לנו שנבחרנו להקים יחידה חדשה של צלילה הגנתית.
ב – 1967 הוזמנו למילואים לסדרת אימונים מאד אינטנסיבית לפני פרוץ מלחמת 6 הימים. כל הארץ הייתה בכוננות שיא לקראת המלחמה לאחר שנאצר, נשיא מצרים, שוב סגר את מיצרי טיראן וקידם את צבאו לגבול הישראלי. תפקידנו בזמן המלחמה היה להיות יחידת כוננות מוטסת בהליקופטרים, תפקידי הצלה של טייסים, שמירה על כלי שייט צבאיים ועל אוניות הנשק שהגיעו מעל ומתחת לים. מיד עם כיבוש שארם א- שייך ירדנו ל"שארם" ותפקידנו היה לראות שאין מוקשים ימיים ואין מכשולים ימיים במיצרים בסיני בין האי טירן לבין החוף.

הניצחון הסוחף במלחמת 6 הימים הביא בארץ לתחושת התרוממות רוח ושמחה כללית, גאווה על כוחנו העצום ויכולתנו הבלתי מוגבלת. התארגנו לטיולים בסיני, ברמת הגולן, בגדה ובירושלים שהפכו פתאום לחלק מישראל.
ב – 1964 נולדה לנו בתנו המתוקה – זהר. הכוונה הייתה לקרוא לה נגה על שם הספינה של השייטת אבל בגלל שכל הצוללים שנולדה להם בת קראו את שמה נגה, מאיה הציעה את השם זהר ואני רק הסתכלתי על התינוקת היפהפייה וראיתי שאין שם מתאים יותר.

ב- 1970 בחר בי הקיבוץ להיות גזבר הקיבוץ. הלכתי למדרשת רופין לעבור קורס גזברים שנקרא קורס ניהול פיננסי קיבוצי. לאחר גמר הקורס שנמשך שלושה חודשים התחלתי תקופה חדשה בחיי – הגזבר של קיבוץ עינת. אחת המטרות הראשונות שלי הייתה שיקום מערכת היחסים ויצירת בסיס של אמון לעבודה משותפת. תהליך זה לקח כשנתיים שאחריהן הייתי בן-בית ואורח רצוי בבנק החקלאות, בקרן התק"ם ובתנובה.
במאי 1970 נולד ילדנו הרביעי – יפתח. ילד יפהפה וחמוד.

באותה תקופה התחלתי גם לצייר בצורה יותר רצינית.
קיבלתי בעינת חדר בצריף שמשמש לי סטודיו לציור. התחלתי לעסוק בציור בשעות הפנאי ומצאתי בכך עניין רב.
ב – 1973 בעודי גזבר, פרצה מלחמת יום כיפור, באוקטובר – ביום כיפור פרצה המלחמה על-ידי מתקפה משולבת של כוחות מצריים וסורים על מדינת ישראל, גם בגזרת תעלת סואץ וגם ברמת הגולן.
את הקיבוץ בתקופה זו החזיקו הבנים שעבדו בענפים ומספר חברים ותיקים ואלו שלא גויסו. ב – 1975 נסענו מאיה ואני לטיול כשהנסיעה לאירופה מתוכננת דרך סיור אצל חבריי קציני הביטחון בחו"ל. לאחר טיול של 6 שבועות וגעגועים עזים הביתה ובעיקר ליפתח בן ה – 5, חזרנו הביתה..
חזרתי לעבוד בגזברות והמשכתי תוך כדי כך בפעילות באגודה למחקר תת-ימי.
הצטרפתי ללימודי אומנות של יום בשבוע בסדנת אומני הקיבוץ בתל-אביב יחד עם יעלי. תקופה זו הייתה תקופה טובה מאד למשפחה. יש לנו תוכן משותף הקשור בגידול הסוסים. אני חוזר ערב ערב מוקדם לבית מהגזברות. מאיה אחות בעינת. יש לנו זמן וסבלנות למשפחה ולילדים.
בסיום תפקידי כגזבר הגשתי בקשה לצאת ללימודי אומנות באקדמיה לאומנות בעין הוד. התקבלתי ישירות לשנה ב'. הקיבוץ אישר לי לימודים כולל מגורים במקום. ב- 1977 התחלתי ללמוד בעין הוד כשידידיי, מרה וגיורא בן דב שחיים בעין הוד, עוזרים לי למצוא בית ערבי ישן שמשמש לי גם למגורים וגם כסטודיו לציור.
בראשית שנה זו התגייס עמית לצה"ל והופנה ליחידת מודיעין בדרום.
בסוף השנה נבחרתי למזכיר הקיבוץ ונכנסתי לפעילות מלאה בתחומים השונים שתפקיד זה מכיל. הקיבוץ משתנה, הבעיות נהיות יותר מורכבות ומסובכות בגלל החברה הרב דורית ובעיות של דור הוותיקים המתקשים לוותר על ההנהגה ועל ניהול הענפים על ידינו – הצעירים.
בננו השני חן התגייס לצבא והתנדב לסיירת מטכ"ל. חן נפגע קשה ביד מצרור יריות בתקרית עם המחבלים במשגב עם.
ב- 1979-80 מאיה יצאה ללימודים לקורס גבוה של אחיות לבריאות הציבור.
עמית סיים קורס קצינים וכולנו מאד גאים בו. זהר לומדת תיכון בשפיים .
בספטמבר 1981 סיימתי את תפקידי כמזכיר הקיבוץ לאחר שלוש שנים מאד אינטנסיביות. המשכתי לצייר וראיתי באומנות חלק ממני ומחיי בעתיד.
בסיום תפקידי במזכירות החלטתי לא לצאת לעבודת חוץ בתנועה ונעניתי לבקשתו של שמעון קליר להצטרף כמנהל שיווק ל"מעדני בר", המחלקה החדשה במאפייה: מוצרי מאפה בעלי אורך חיי מדף. בשנה זו זהר סיימה תיכון ובדצמבר 1982 התגייסה לצה"ל.
יפתח עבר ללמוד בשפיים בבית הספר האזורי. בתקופה זו אני מקבל הפרעות בקצב הלב, קשות ביותר עד כדי פרפור פרוזדורים – דבר זה גרם לכך שלא מאשרים לי יותר לצלול במסגרת צבאית. אני משתחרר מן המילואים בצה"ל.
אני מוצא עניין רב בעבודה ומשקיע רבות בשיווק מוצרי המפעל בשנים אלה.
למשך 4 שנים מאיה עוזבת את המרפאה והולכת להיות רכזת של מחסן הבגדים וקניינית.
זהר השתחררה מהצבא והלכה ללמוד באקדמיה לעיצוב בחולון ובשנת 1989 נישאה לחברהּ יותם, בן אילת השחר, בוגר סיירת מטכ"ל ומרפא אלטרנטיבי בבגרותו.
עמית גר בעינת, משרת בצבא קבע, בעל אופנוע עליו הוא נוסע יום יום לצבא.
אבא שלי, מרדכי, חולה במחלת הסרטן, ומקבל טיפולים. ב- 1989 אנחנו עורכים לו תערוכה רטרוספקטיבית שמייצגת את פעילותו האומנותית במשך 40 שנים.
ב- 1990 נשרף המחסן המרכזי במשק וכמאתיים ציורי שמן של אבא נשרפים כליל. אבא עובר התמודדות קשה של אובדן היצירות יחד עם המחלה הממארת. מכספי הביטוח אנחנו מקימים קרן נאמנות ובהסכמת אבא אנחנו מחליטים להוציא ספר אומנות על יצירותיו.
ב- 1990 עזבתי את המפעל והתקבלתי לעבודה במפעלים האזוריים בגרנות בתחום משאבי אנוש. עברתי קורס משאבי אנוש ב"רופין" שתרם לי רבות. כיהנתי כמנהל מפעלי גרנות מ- 1991 ועד שנת 2000
ב – 1990 עמית חלה במחלת הסרטן ועבר ניתוח קשה וטיפולים כימותרפיים והבריא.
ב – 1992 לשמחתנו הרבה הוא מתחתן עם חברתו הגר שביט המקסימה.
בשנת 1991 נולדה ליעלי ווקשטיין, ידידת המשפחה, בת בשם טליה. באופן טבעי מאיה ואני מאמצים את יעלי ואת התינוקת כנכדתנו הראשונה.
אני עסוק בהובי נוסף והוא הפלגות ביאכטות. יש לי חברים שיש להם יאכטות ואנו יוצאים להפלגה של כמה שעות לפחות פעם בשבוע ומדי פעם או פעמיים בשנה להפלגות ממושכות בטורקיה ואיי יוון. אני מאד אוהב את הים ואת ההפלגות.
באפריל 1993 נולדות שתי נכדות חדשות בהפרש של 11 ימים, גאיה ליעלי וליים לזהר ויותם והשמחה רבה מאד. כמובן שהכל סובב סביב התינוקות.
אני מחליט להיכנס בגרנות לכמה נושאים חדשים ואני מקים חממה טכנולוגית לפיתוח המצאות ורעיונות בתמיכה ממשלתית.
בשנת 1995 נולדים להגר ועמית זוג תאומים ערן ומור. הם נולדים פגים ונמצאים תקופת מה בפגייה בבילינסון.
בשנת 1996 נולד אור בנם השני של זהר ויותם. המשפחה הולכת וגדלה.
בשנת 1997 מתחתן חן עם חברתו טלי בעין כרם שבירושלים. טלי לומדת ארכיטקטורה, חן מורה לאמנות ומצייר בסטודיו שלו והם חיים בירושלים בעין כרם.
בשנת 2000 אני מסיים את עבודתי בגרנות. הפרידה ממקום עבודה זה קשה עלי ביותר. יצרתי מערכות קשרים חברתיים עם העובדים בגרנות ואהבתי מאד את התפקיד.
בשנת 2000 נולדת לנו נכדה נוספת, דפני, בתם של הגר ועמית.
אני מוצא עניין רב בעבודתי ב"עמל". באפריל 2002 אני מסיים את עבודתי ב"עמל" ועובר לעבוד עם איש עסקים פרטי בחברת "צעד". הכוונה היא ליצור פרוייקטים עסקיים. מסתבר שזה היה צעד כושל.
ביוני 2003 אני עובר התקף לב יום לפני נסיעה מתוכננת לחו"ל ועובר שוב צינתור דחוף. לאחר החלמתי בגיל 67 אני מסיים לעבוד ויוצא לגמלאות.
שיפצתי את חדר הציור וחזרתי לצייר. זה עדיין הולך לי די קשה אבל אני מוצא עניין רב.
בשנה זו התחילו בקיבוץ בתהליך שינויים.
ב-2004 נבחרתי לוועד המנהל את השינוי ואני חבר בוועדת פנסיה ובוועדת יזמויות. אני מקדיש הרבה זמן ומחשבה לפעילות בתהליכי השינוי של הקיבוץ שאני מאד בעדם ואני רוצה להבטיח לגמלאים פנסיה ראויה והוגנת.
השינויים בקיבוץ מתקדמים בקצב מהיר. בנים רבים מביעים רצונם להיות חברים בקיבוץ. ביניהם זהר ויותם, ואנו שמחים מאוד.
לאחר הבטחת הפנסיה אני פורש מן הועד המנהל ומפנה מקום לצעירים ממני.
אני מבלה חלק גדול מן הזמן שלי על יד המחשב (תחביב משותף לי ולאור),
אך גם בטיולי ג'יפים עם חברים, יזמויות שונות, משפחה (והסעות למאיה אשתי שתחיה). אני מטייל הרבה בארץ, נפגש עם החברים ונהנה מאד מהחיים.
במקביל לציור התחלתי ללמוד קדרות באובניים ולאט לאט אני משתלט על הטכניקה ורוכש אותה. בפסח הצגתי בעינת תערוכה של ציוריי מהתקופה האחרונה וזכיתי לכבוד ונחת מחבריי, בני משפחתי ומכל המבקרים בתערוכה !
יש לי עוד הרבה מאד תוכניות לעתיד.
אני אוהב אותך מאד אור נכדי היקר ומקווה שלקורות החיים שלי תהיה משמעות בעינייך.