פסיה ווליניץ' –שפירא

לא אדע במה להתחיל, ולא אדע אם אוכל להכיל את כל אשר ארצה להגיד. לכן בחרתי בצרור מבזקים והיגדים ללא קשר אחד לשני, אולם המאגד את כולם הוא ספר החיים של פסיה, ואם אפסח פה ושם, אתך הסליחה, וזאת לפי בקשתך…
88 שנות חיים חיית, והדגש על המילה "חיים", בכל רגע חיית.
בשבוע האחרון מצב בריאותך והשדרים מגופך היו בכי רע. אבל הראש עבד, ועוד איך עבד, וצלילות המוח והמחשבה על אף מכאובי הגוף איפיינו אותך לאורך כל חייך שהיו קשים וצרובים, וכאש המחשלת את הברזל כך חושלו חייך והיית כפלדה יצוקה.
ב – 1936 את עולה ארצה ואת בת 28, וזאת לאחר מספר שנים בהכשרה קיבוצית בפולין, שבה פעלת כמורה לעברית וכרכזת פעילות תרבותית וכמעצבת חיי חברה חדשים, את משאירה את שמואל אהובך בהכשרה ועולה לבד. מגיעה לגבעת השלושה ומחכה שבני מהרשק ישבץ אותך לאן שצריך, ולאחר מספר שבועות את מחליטה שצריך אותך ברמת הכובש. זו היא בחירתך ואת קמה ועושה.
חייך בפולין היו קשים, התייתמת בגיל צעיר, גדלת אצל סבתא, אולם הסקרנות והרצון לדעת, השאיפה להשכלה שהיתה טבועה בך מינקות מביאים את המשפחה לשלוח אותך לווילנה, "ירושלים דה ליטא", שם את לומדת בהצטיינות בתיכון ומסיימת בתעודת בגרות מצוינת.
חייך בליטא היו קשים עד כדי רעב ללחם ולבגד חם וכבר שם התחלת את מלחמתך בחיים. סיימת את התיכון אבל לא היה לך כסף ויכולת כלכלית. לכן פנית לסמינר מורים שבו הצטיינת ואחרי שנה קיבלת תעודת מורה מוסמכת ומאז הרצון להקנות לאחרים דעת, הרגלי חיים, דרכי התנהגות, היו טבועים בך והפכו לעמוד האש שהוליך אותך בחיים.
את כל זה אני יודע מקורות חייך שכתבת לנכדייך, וימימה נתנה לי לקרוא.
שנים רבות של הוראה, של התמדה, של התייחסות הכי רצינית למקצוע ולילדים. את דורשת מתלמידייך המון אולם יותר מכל דורשת מעצמך. ימים ולילות שוקדת על הכנת שעורים, באה לכל שעור כאילו זה השיעור הראשון בחיים שלך. את אוספת לכיתותיך המון ילדי חוץ, בוחנת ומקבלת דווקא מקרים קשים – "ילדים עזובים ללא אב וללא אם עליהם הרקיע דומם ושומם" כפי ששרנו בנוער העובד של פעם, אבל אצלך זה מהות שהבטחת לעצמך כשהיית ענייה וחסרת כל, ואת אהבת את הילדים בדרכך שלך והם מחזירים לך בדרכם שלהם, זוכרים אותך לטובה לאורך שנים.
וכשגמרת להורות בביה"ס את לא פוסקת מלהורות באולפנים של עולים חדשים. עשרות מתנדבים יהודים שבאים לעינת לומדים אצלך עברית. ובערוב ימייך את מלמדת עברית את העולים מרוסיה, כי את , פסיה, "מורה לכל החיים" לפי הסיסמא החדשה.
ולא נוכל לפסוח על סיפורך במילים שלך … "בהכשרה הכרתי את שמואל, הוא היה הראשון שפגשתי ביום הראשון בבואי להכשרה. הוא היה חולה באנגינה ולא יצא לעבודה ואני זוכרת אותו טוב מאותו הרגע… הוא ניגן בכינור – (ימימה, את לא סיפרת לנו אף פעם שהיה לך אבא כנר…). שמואל נרתם יחד איתי ועוד חברים לוועדת תרבות, הוא למד עברית והיה פעיל מאד. במשך הזמן נרקמו בינינו יחסי ידידות וחברות… שמואל עלה ארצה ב – 1938 ומיד בא לראות אותי ברמת הכובש. זמן קצר לאחר בואו נכנסנו לחדר משפחה. זה היה ביום שלישי, ביום שישי יצאתי לעבודה בכרם והותקפנו ע"י כנופיית רוצחים ערבים. אני נפצעתי קשה מאד, הייתי פצועה אנושה ורק נס הציל אותי, וכן העבודה המאד מסורה של הרופאים והלב החזק שלי" … גמר ציטוט.
שמואל נשאר נאמן, מלווה, מטפל ומעודד אותך, תומך ומחייה, ואת מתגברת ובין ניתוח לניתוח – ניתוחים שנמשכו 10 שנים אצל פרופ' שיבא בבילינסון ובתל השומר, בין הניתוחים את יולדת בקיץ 1940 את ימימה שלך, קרן אור ותקוות חיים של שמואל ושלך.
ימימה לא זכתה להיות הרבה שנים עם אבא שמואל. ב – 1943 הוא נהרג ב"שבת השחורה" בחיפוש הגדול שהבריטים עשו ברמת הכובש.
ולא נוכל כאן ועכשיו שלא לציין ולהזכיר את מסכת חייה של פסיה בקיבוץ. למעלה מ-60 שנה חיה פסיה את הקיבוץ "במהות", "בתכלית" ובמעשה היום יומי, היא הייתה הקיבוץ והקיבוץ היה בה. לאורך כל חייה בקיבוץ הייתה פסיה קרועה ושסועה בין שני קיבוצי אמת. בין רמת הכובש שכה אהבה ושבבית הקברות שלה שוכן למעלה מ-50 שנה אהוב ליבה הצעיר לנצח, שבה חיה 18 שנים, לבין הבית שבנתה בעינת ובו חיה 42 שנים, ובכל זאת הייתה קשורה קשרים רוחניים אמיצים ל"רמה" שלה.
אזכור את פסיה כאחת שהכל איכפת לה, מעורבת בכל ומתערבת, לא נותנת לחיים לעבור על ידה. לאורך כל שנותיה ראתה את הפרט הבודד במצוקותיו ולחמה את מלחמתו – מלחמתה. בעשרים השנים האחרונות דאגה וייצגה את צרכיו ומצוקותיו של החבר הוותיק, הקשיש והזקן בקיבוץ.
פסיה, לא היית קלה לנו בחייך, אבל חיית חיים של טעם, הענקת לנו נקודות מבט חיוניות על החיים, והעשרת את חיי קהילתנו בעינת.
ולפני שאפרד ממך, ולאחר שמילאתי את בקשתך אני רוצה להעביר מכאן עוד בקשה אחת שלך לחברתי ימימה היתומה :
אנחנו כולנו, החברים, הבנים, הכלות, הנכדים צריכים אותך בריאה, תוססת ופעלתנית.
ולכל הנכדים והנינים – הנר כבה אבל לא השלהבת. שמרו על אמא לכבודה של סבתא.
ינעמו לך רגבי עפרה של עינת, ביתך שבנית במו ידיך.
יהי זכרך ברוך .