פנינה גלזר – בן ניסים

פנינה נולדה בבצרה שבעיראק בשנת 1914 כבת למשפחת בן ניסים – משפחת סוחרים מכובדת וציונית.
בתחילת שנות העשרים, הבן הבכור שלום, שהיה ציוני נלהב, עלה לארץ ישראל דרך מצרים. בשנת 1924 בהיותה בת 10, המשפחה (האב משה, האם עליזה והבת פנינה) החליטה לעלות לארץ ישראל. מסעם החל בבצרה, המשיך לבגדאד, משם דרך המדבר העיראקי, סוריה, והלבנון עד הגיעם לבירות. מאחר ולא היו בידם אשרות כניסה לפלסטינה שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, המשפחה יצרה קשר עם מבריחי גבול. ניסיון הכניסה הראשון נכשל. המשפחה לא ויתרה ולאחר כ 6 חדשים, נוצרה ההזדמנות הנוספת. במסע לילי ארוך כשהם רכובים על חמורים ותמורת תשלום כספי רב למבריחים, הצליחה המשפחה לחצות את הגבול באצבע הגליל, ולהיכנס לארץ ישראל.
המשפחה השתקעה בירושלים, פנינה התאהבה בעיר ולמדה להכירה על כל שכונותיה.
בתחילת שנות העשרים לחייה, עזבה פנינה את בית הוריה והצטרפה לחבורת צעירים שהקימה את קבוצת ה "בחרוּת". קבוצה זו אשר התמקמה בשכונת בורוכוב (גבעתיים), היוותה את גרעין המייסדים של קיבוץ גליל ים. ב"בחרות", פנינה הכירה והתאהבה בגדליהו גלזר – עולה צעיר מגרמניה שהצטרף לקבוצה. ביחד הם ערכו טיולים רגליים בארץ לאורכה ולרוחבה לבסוף התחתנו. לפנינה וגדליהו נולדו שני ילדים – ניצה ושלמה. בהמשך דרכם המשותפת הם התיישבו ברמת גן. בשנת 1946 הם הצטרפו לקיבוץ גבעת השלושה ואתם עליזה – היא אמה של פנינה.
בתחילת שנות ה 50 כשסערת הפילוג בקיבוצים הייתה בעיצומה, פנינה וגדליהו בחרו בזרם האיחוד, השתתפו בהקמת קיבוץ עינת, והשתקעו בו.
ההתיישבות בארץ ישראל בכלל והגשמתה באמצעות ההתיישבות הקיבוצית, היוו בעיני אמא את תמצית הציונות. הקיבוץ המיישב וקולט העלייה, עבודת האדמה, ואורח החיים הקיבוצי, נחשבו בעיניה כקרובים לאידיאל. במפגשים המשפחתיים ועם ידידים, אמא הגנה תמיד ובלהט על דרך חיים זו ועל חשיבות תפקידה בתהליך הגשמת הציונות. בהמשך ולקראת סוף המאה העשרים, כאשר חלו שינויים רבים באופי ואורח החיים הקיבוצי, אמא נהגה לומר שהיא משוכנעת בנכונות בחירתה בדרך חיים זו, והיא הייתה והינה חשובה לביסוס התיישבות היהודים בארץ ישראל.
בתחילת שנות החמישים, עלתה מעיראק יתרת משפחתה של פנינה. ריכוז רוב המשפחה בישראל הסב לאמא אושר וסיפוק רב. היא טוותה מחדש את הקשרים בין הענף העינתי לבין כל ענפי המשפחה. הביקורים ההדדיים הלכו ורבו, והקשר הלך והתהדק. אמא התברכה בזיכרון בלתי רגיל. היא זכרה רבים מהסיפורים האישיים של בני המשפחה ואת הזיקה המשפחתית בין בני המשפחה השונים. המשפחה שהייתה מרוכזת בתחילה בנתניה, התפזרה ברבות השנים ברחבי ישראל. למרות המרחקים ומוגבלות התנועה, אמא הקפידה להשתתף כמעט בכל האירועים ביחד עם מי מבני ביתה שהיה זמין. הקשרים האמיצים בין ענפי המשפחה, בראש וראשונה נזקפים לזכותה.
דרך החיים שאפיינה את אמא הייתה דבקות במטרה ובחירת נתיב להשגתה המבוסס על עיקרון "שביל הזהב". גישתה לחיים הייתה אופטימית. אמא תמיד ראתה בכל מצב את "חצי הכוס המלאה". גישות אילו אפשרו לה לראות בקשיים כסימני דרך, ובבעיות כאתגרים לפתרון. "שביל הזהב" מבחינתה הוא המסלול הפשוט אל היעד ולאו דווקא הקצר. שביל הזהב הוא גם הנתיב אל לב האנשים המעורבים באופן שהם יסייעו להשגת היעד. במהלך חייה הקיבוציים, אמא עסקה במלאכות רבות ובהן: עבודות השדה בגן הירק, טיפול בילדים, תפירה ורקמה.
מימד נוסף שהיה אופייני לאמא היה התכנון. העיקרון שהנחה אותה מקופל באימרה "סוף מעשה במחשבה תחילה". אחד הביטויים לעיקרון זה היה הסדר שאפיין את ארגון ביתה ומהלך יומה. אנו בני המשפחה התפעלנו שוב ושוב מתכנון פעולותיה, מהסדר המופתי של החפצים בביתה, ומיכולתה לזכור מיקומו של כל פרט ופרט.
הקשר האנושי שהיה כה אופייני לאמא בא לידי ביטוי בעושר החברויות שהיא קיימה עם רבים בארץ. הייתה לה יכולת מיוחדת ליצור קשר עם אנשים בכל מצב ומקום. כשאמא עלתה לאוטובוס יכולת לשער שהנסיעה תסתיים בתוספת ידידים לרשימת מכריה. בדומה, טיולים, נסיעות לבתי הבראה, תור לקופת חולים, נסיעות לחו"ל, ובכלל הימצאות בקהל, הסתיימו ביצירת הכרויות ורכישת ידידים.
יהי זכרה ברוך.