פנחס (פיני) כץ

פיני – ביטאנו את שמו פִּינְּיהָ (היה בן גילי ויחד היינו בכיתה של ילידי תש"ח – 1948).
הוא בא לעינת מקיבוץ גבעת השלושה ואני מקיבוץ רמת הכובש. אני הייתי בגבעת השלושה פעמיים. פעם ראשונה כשפינו את הילדים והנשים מרמת הכובש במלחמת העצמאות, ופעם שנייה לפני שעברנו לעינת בזמן שאימי לימדה בבית הספר בגבעת השלושה את ילדי עינת.
בעינת הבתים חולקו לשלוש דירות. בשתי הדירות הקיצוניות היו שני חדרים, מרפסת גדולה שבהמשך סגרו אותה לחדר נוסף, מטבחון ושירותים עם מקלחת. הדירה האמצעית הייתה מיועדת לאדם יחיד או לזוג צעיר ללא ילדים. היה בה חדר אחד, מרפסת קטנה מטבחון ושירותים עם מקלחת.
בדירה קיצונית אחת גרו הורי ובדירה הקיצונית השנייה גרו הוריו של פיני – ישראל כץ שכונה כצל'ה ואימו דבורה לבית מ ס ר. בדירה האמצעית גרה סבתו של פיני, אמא של אימו. הורים של חברי קיבוץ זכו למעמד מיוחד. הם לא היו חברים אבל סיפקו את כל צרכיהם. הסבתא הייתה דתיה ושמרה על המצוות. הכינוי שלה היה ר ב צ ן –הרבנית. היא ראתה אותנו, הילדים, כגויים גמורים. היא הייתה מבקשת מאיתנו להדליק או לכבות את האור בשבת.
הסבתא נהגה לשבת בכניסה לדירתה עם ספר גדול שבו הייתה קוראת תוך הנעת שפתיה.
היא הייתה כל כך רזה וקטנה שהתפלאתי איך היא מצליחה להרים את הספר הכבד.
למרות כל זאת קינאתי בו קצת כי לי לא היו סבא וסבתא ולא היו לי דודות ובני דודים. בשואה נרצחו בני המשפחות של אמי ושל אבי. היה לי רק דוד אחד, אח של אבי , שחי באיטליה ומעולם לא נפגשנו. זה היה המצב של מרבית בני כיתתנו.
למשפחת כץ היו שתי בנות גדולות מאיתנו: נורית ועירית. נורית התחתנה בעינת עם רופא בשם ד"ר חנוך בראון ונולדו להם שתי בנות.
כבר אז שמנו לב שפיני נוהג לספר על מכריו וקרוביו בפרטי פרטים עם נטייה קלה לפאר אותם. למשל על אבא של חנוך שהיה פרופסור הוא סיפר שהוא יודע כמאה שפות. נורית וחנוך התגרשו ונורית התחתנה עם רופא אחר בשם ד"ר ג'קי שהיה עולה מדרום אפריקה.
הילדים גרו בבתי ילדים נפרדים. היו בכיתתנו כ- 20 ילדים כמחציתם בנים ומחציתן בנות.
פיני היה חבר טוב והרבה לקשור קשרים. ככל שהתבגרנו הוברר לנו שתחום מכריו וקרוביו הולך וגדל. עד כדי כך, כשהיינו יוצאים למחנות בקיץ עם בני גילינו מאיחוד הקבוצות והקיבוצים (קיבוצי מפא"י), פיני היה נעלם והולך לבקר את מכריו מקיבוצים אחרים.
בעקבות היכרויותיו הרבות הוצמד לו הכינוי 'פיני כל הארץ'. היית יכול לבלות אתו שעות בסיפורים על ילדים, מבוגרים, קציני צבא שאת כולם הוא הכיר ולכאורה כולם הכירו אותו.
הייתה לפיני בת דודה במושב בית שערים שהתחתנה עם שייקה לוי מהתרנגולים. מאז הוא היה מגיע אלינו עם עדכונים על הנעשה בלהקת התרנגולים.
יום אחד הוא הודיע שהאמרגן פשנל מקים שלישיה מיוצאי התרנגולים עם שייקה, פולי וגברי. ללהקה, הוא אמר, יקראו 'הגשש החיוור'. אמרנו לפיני "עכשיו באמת הגזמת. איזה שם המצאת ". לימים התברר שהוא צדק.
היו לו אמירות משעשעות שהיה חוזר עליהן מדי פעם. למשל, הייתה תקופה שהגישו לנו נקניק שהיה כתוב עליו שנעשה מבשר גמל, כנראה מטעמי חיסכון. פיני היה אומר שזה 'גמל כשר'.
אביו כצל'ה היה קנאי לשני דברים, המדשאה שהייתה לפני הבית ואוסף האבנים שלו. פיני נהג לגחך על כך באוזנינו, אבל לא אמר דבר לאביו..
אביו גידל פקאן גדול שהניב שפע אגוזים. הוא חילק אותם במשורה. פיני השתדל להביא לנו אבל זה לא הספיק. אז הוא העלה רעיון. לעבור מהעלייה ("הבוידעם") של הורי לעלייה של משפחת כץ שם נשמרו האגוזים. ניצלנו את ההפסקה הגדולה כאשר ההורים לא היו בבית. כצל'ה לא שם לב אז לגזלה, ואנו שוב לא סבלנו ממחסור בפקאנים.
יום אחד כשהיינו כבני 16 ד"ר ג'קי בא עם נורית לביקור במכונית אלפא רומאו "ג'ולייטה" פיני ביקש ממנו לעשות סיבוב על המכונית. ג'קי לא שם לב שאין לפיני רישיון ונתן לו את המכונית. פיני בא אלינו ואמר "חברה מי רוצה לנהוג במכונית ". כמובן שרוב הבנים רצו בכך. לרובנו היה ניסיון בנהיגה על טרקטורים אבל במכונית לא נהגנו. נהגנו מעינת לנחשונים ובחזרה מספר פעמים שבכל פעם מתחלף הנהג. פיני ישב ליד הנהג ודאג שלא נעשה שטויות. לשמחתנו הכול הסתיים בשלום.
בשנת 1966 התגייסנו לצה"ל לשירות של שנתיים וחצי. אחרי מלחמת ששת הימים האריכו את השירות לשלוש שנים. כל הבנים הלכו ליחידות קרביות וגם חלק מהבנות. פיני שירת בגדוד 202 של הצנחנים.
במלחמת ששת הימים הגדוד שלו עם יחידות נוספות כבש את עזה. אז זה לקח כיומיים.
פיני חזר עם אין ספור סיפורי גבורה על קציני הגדוד. בעיקר הוא סיפר על המג"ד צבי ברזני-בר ועל הסמג"ד יעקב חסדאי שהוא היה הקשר שלו.
אחרי הצבא פיני עזב את עינת ועבד כטרקטוריסט. לימים הוא התחתן עם נגה ועבר לגור בקיבוץ מעגן מיכאל. כאשר היינו נפגשים הוא יכול היה לדבר שעות על קיבוצו ועל החברים שבו. יום אחד ישבנו על כיסאות הגינה שכצל'ה בנה מקרשים, הוא דיבר בשטף עד שאביו גער בו: "אני מזכיר לך שבאת לבקר אותי ולא את הלל…"
אני מתגעגע לשטף הדיבור שלו שהיה מלווה בצחקוקים קלים ובמשיכה באף. אפילו שידעתי שיש לו נטייה להגזים מעט זה היה נחמד ללמוד ממנו על אנשים ועל מקומות.
למשל, יצא לי בעבודתי בתעשייה האווירית לעבוד עם ד"ר בועז נשרי ממעגן מיכאל שהיה אחראי על ניסויים במנהרת הרוח באוניברסיטת תל אביב. פיני כהרגלו שיבח והילל אותו הפעם הסכמתי לכל מה שסיפר עליו.
אני מקווה שפיני יפגוש בשמיים את בני משפחתו, חבריו ומכריו הרבים שחלקם כבר אינם איתנו. הוא כנראה ימשיך לפאר אותם ולהם לא יהיה איכפת, כי כולם אוהבים לשמוע מחמאות.