ערה קליר

עוד שנה עברה, רק לא מזמן עמדנו כאן ושתקנו, כל אחד היה עם עצמו, ורק זכרנו, והתגעגענו, ולפני שהתפזרנו מרים אמרה שזה לא מתאים שלא יגידו עלייך אף מילה, ושבשנה הבאה צריך לכתוב משהו, ולומר דברים בקול רם, אולי כך הפרידה ממך תהיה יותר ממשית, כי גם היום, שלוש שנים אחרי, המציאות והרגש מעורבבים אצל כולנו, ולא תמיד ברור לנו אם את ישנה או איננה, ולרובנו עדיין קורה שאנחנו רוצים להתקשר – 207 ולספר, ולהתחלק, ולפעמים סתם לשמוע את קולך.
השעה 04.00 לפנות בוקר של יום חדש, כמעט תמיד אני כותבת לך בשעות כאלו, פשוט המחשבות לא מאפשרות לי להמשיך ולישון.
אני רוצה לספר לך כל כך הרבה דברים שקרו בשנה האחרונה, ולא יודעת במה להתחיל, והתחושה שאת בכל זאת נמצאת איתנו כל הזמן, ורואה, ושומעת היא כל כך מוחשית, שאולי זה מיותר.
גם השנה חיכינו לישי, והוא לא בא, אפילו ששרה ועודד פגשו אותו ואת סיגל בארה"ב ומספרים שהוא כל כך מאושר, פה חסרים אותו. חשבנו שיבוא לחתונה של מאיה ואסף, האירוע המרכזי של השנה במשפחה הקטנה שלך, כמה היית אוהבת את החתונה הזאת, קטנה, אינטימית, בגן הנפלא של מיכל ודב, המשקיף על נוף משגע, עם מוזיקה שקטה, ואחר צהרים שטוף שמש, וכמה הם היו יפים, וכמה ששמחנו בלב היה גם עצב, ודמעה קטנה עמדה לה בזוית העין. ליאור ליווה את אסף לחופה, שושבין – היית מאמינה ? ליאור שלך, שכל כך חרדת לו אחרי התאונה, שעבר עוד ניתוח בשנה האחרונה, וגלית ואסף מלווים אותו בצמידות כל הזמן, ושומרים לפני ואחרי הניתוח, ותופסים את מקומך ולא משאירים אותו לבד.
לפני שבוע חגגנו לאילעאי בת מצוה, שוב היינו בכרמי יוסף כולנו, אוסף של משפחה וחברים שאת החוט המקשר ביניהם, הסתובבתי בבית המלא שטיחים וצמחים, והיתה לי תחושה שאת לצידי.
לפני כמה ימים חזרה דליה געש*מחצי שנה של טיול מסביב לעולם, איזה אומץ יש לה לקום ולנסוע עם עוד חברה לקצווי תבל, הלב מתמלא גאווה, אולי גם אנחנו היינו יכולות ?
ואצלנו, הנוף דומה אך שונה, שוב פורחת השיטה עם כדוריה הצהובים מול ביתך, אבל הנוף אחר. עינת בתנופה של שיפוצים, ואם היית משקיפה אחורה מהחלון של הסלון היית רואה גגות רעפים אדומים חדשים אצל אורלי ושלמה, וגם מקדימה, ומהצד השכנים כבר לא אותם שכנים. גם אני כותבת לך מהקצה השני של הקיבוץ, כמעט מאותו המקום שבו גרתי פעם ואת באת ואמרת בואי עברי לידי, נהייה יותר קרובות, ואני קמתי ובאתי לידך, אבל את הלכת, ושוב אין לי את אותה האוזן שהייתה כרויה לשמוע תמיד ובכל זמן אותי ואת כולם.
לפני שבועיים מאשה חשה ברע ואושפזה בבית החולים, ידעתי שאת כבר היית מטלפנת ומבררת מה קורה לה, אז פשוט עשיתי את במקומך והרגשתי שאני עושה משהו שאת מבקשת, הנוכחות שלך כל כך חזקה, שנדמה לי שאם אעשה מה שאת מבקשת אז אולי תהיי יותר, ואוכל לגעת בך, אבל לא. גם את ימימה אני מבקרת, את וודאי היית עושה זאת יותר, לה את חסרה כל יום וכל רגע.
אומרים שלכל אדם יש תחליף, ובתי הקברות מלאים בכאלו, אבל לך אין, עובדה – המכבסה, ביתך השני, עברה כמה גילגולים, והיום כבר לא קיימת, כל כך הרבה פעמים רצינו שוב את הכביסה של ערה, את הלובן, את הריח, (כי את היוצאת מן הכלל), והיום אנחנו מכבסים בנחשונים, או כל אחד בביתו.
כמעט שכחתי לספר לך מה חדש בטלנובלות. היום כשיש ערוץ מיוחד בשביל הסדרות האלו שהיינו רואות כל יום ביחד, ויש ערוצי זהב, היית חוגגת. היית מאמינה שיש גם טלנובלה בעברית? ועוד מוצלחת, ואמיתית כזאת, ממש כמו בחיים, ושלגיבורה קוראים עפרה ? בטח היית יורדת עלי בגלל זה ואולי גם היינו מתווכחות אבל בסוף הכל היה מסתדר כמו בטלנובלות, כמו בחיים, לא תמיד, לפעמים.
בבית שלי את ושמעון נמצאים בתוך תמונה, מצאנו אותה באלבום ומאיה הגדילה אותה לכולנו, שניכם צעירים, בפיקניק של יום העצמאות שוכבים על הבטן, עם מבט קדימה, יפים ונינוחים.
ואנחנו כולנו זוכרים, שבים ונפגשים בכל יום זיכרון, ולהבדיל גם בשמחות.
ערהל'ה, אני חושבת שלא עובר יום שמישהו מאיתנו לא מזכיר את שמך, ולא חולף יום שמישהו מאיתנו לא חושב עלייך ולו פעם אחת, ומי שזוכה לזיכרון כזה הוא יחיד ומיוחד, וזה מה שאת היית, ועדיין לכולנו.
שלוש שנים עברו והגעגוע אליך הוא כל כך חזק, וכל כך מוחשי עד כאב.

* דליה געש, חברתה הטובה של ערה מימי גבעת השלושה הישנה (מאותה כיתה).