נחה אגדי

סבתא נחה שלי, הייתה אהובה עליי באופן מיוחד.
אני זוכרת את סבתא נחה, שהייתה כל כך יפה, כל כך חרוצה, צנועה ומסבירת פנים. כשבאנו לבקר אותה, תמיד חיכתה לנו בקוצר רוח. כשראתה אותנו, התמלאה בשמחה אמיתית וצחקה בקול.
בכל חופש היינו באים לבקר אותה, (ארבעה נכדים צעירים, שובבים ותוססים), באנו אליה לכמה ימים.
היא הייתה מתעוררת מוקדם בבוקר, מתלבשת בשקט, מסדרת את שערה הארוך ל"גוּלגוּל" והולכת לעבודה. כעבור שעתיים, חזרה להעיר אותנו. עשתה לנו מיץ תפוזים והגישה לנו את האוכל שאהבנו על שולחן עם מפה, והכל נעשה בשקט. תמיד היה שקט בסביבתה. ותמיד חזרה לעבודתה במטבח שאותו מאוד אהבה.
אני זוכרת את הקציצות, המלפפונים החמוצים, הקינמונים, עוגת הנפוליון, הכרובית המטוגנת ועוד.
הכל היה פשוט וכל כך טעים. עד היום בסלנג שלנו –"אבל זה לא כמו של סבתא"…ואת כל הטוב והטעים הזה, היא טרחה והכינה במטבח הפיצפון שלה (כמו של כולם).
היום, אני כאמא, מחפשת את הטעמים הנפלאים האלו, הצנועים ופשוטים ועשויים באהבה גדולה לנכדים.
אני זוכרת את ריח החלות ביום חמישי, מהמאפיה של עינת, שפשט בכל המשק ומילא אותי בהתרגשות.
גם את גוסטה וסטולר שהיו מוכרים לנו בכל-בו גלידות וופלים אני זוכרת , כמו גם את בריכת השחייה, והלחמנייה עם הקציצה והמלפפון החמוץ, שתמיד קיבלנו ביחד.
זוכרת את בית אחווה ואת הסרטים שראינו בו, וגם הרבה חברים שהכרנו בקיבוץ.
סבתא האהובה שלי, הייתה יושבת לידי ומלמדת אותי לקרוא, בשקט ובהרבה סבלנות. אולי בגלל זה אני היום מורה לעברית.
חייקה אינדיג הייתה השכנה של סבתא וגם החברה שלה. סבתא שלי אהבה אותה.
אני זוכרת את ריחות הפריחה בשבילי הקיבוץ וכמובן את הפירות של סבא יענקל'ה והאפרסקים שלו שהיו אלופי האלופים בכל העולם… וגם את שיחי הפיטנגו שהובילו לבית של סבא וסבתא.
הרבה זיכרונות טובים יש לי מסבתא וסבא שהיה השומר הפרטי שלנו… וכמובן מקיבוץ עינת, המון.
אבל יש לי גם זיכרון אחד קשה ועצוב שלא נותן לי מנוחה. איך הקיבוץ שסבתא שלי כל כך אהבה ונתנה לו באצילות את כל כולה – איך לקחו ממנה את הבית שלה, את כל עולמה, את כל כבודה וזיכרונותיה והעבירו אותה לגור ב"חדר החולים"?! והיא לא הייתה חולה, וזיכרונה לא כשל. הקיבוץ כל כך פגע בה ובמה שהאמינה, באדמה שנתנה לה את הביטחון בחייה. פעם ראשונה שראיתי את סבתא שלי נשברת, מפורקת. כאילו כל הטוב, היופי והאהבה שהיו בה, נטשו אותה והשאירו אותה חסרת כל. סבתא שלי נשארה בשיברונה עד יום מותה.
אני כל כך אוהבת אותך סבתא נחה שלי. היית ועדיין הסבתא הכי טובה בעולם.
יהי זכרך ברוך.

* אני חגית בן יון, הבת של רבקה ואבנר (היום, של רבקה פומן).
אני גרה בדרום אפריקה, בקיפטאון. נישאתי לדרום אפריקאי ויש לנו שני ילדים: אביה – בת 18 ו הילל בן 14.
אני משתדלת לבוא לבקר בארץ כל שנה, לא מוותרת על זה! תודה לכם שקראתם את אשר בליבי.