משה קיפר

בחטף בא המוות על אבא, ואנו משפחתו הקטנה נתייתמנו מאב אוהב, מסור בכל מיני נפשו למשפחה, לנכדים ולאשה. הקלנו מעט ראש במחלתו, כי הרי תמיד התגבר וחזר למעגל החיים, כשחיצוניותו נראית בריאה ושופעת חיות.
זוכר אני את הפעם הראשונה שאבא אושפז בבית החולים. לאחר שובו הביתה אסר עליו הרופא המקומי לחזור לעבודתו הישנה ברפת. אבא התלבט קשות – מצד אחד הכיר את העבודה (טיפול בעגלות הצעירות) והעריך, שמבחינת הקושי הפיסי יוכל לעמוד בה. אך באותה מידה הכיר את עצמו וידע, שעצם נוכחותו ברפת, התלבטותו בבעיותיה, ראיית הקשיים ולעיתים המחדלים, הם כשלעצמם מהווים קושי פיסי עבורו, קושי שכדי להימנע ממנו עליו לנתק כל מגע עם הרפת ודאגותיה.
אבל אבא החליט לנסות למרות הכול. והוא נשאר, התגבר על קשיי הסתגלות ראשונים, ושוב מהלך היה בין העגלות בשעות האכלה המיוחדות, דואג לעגלה חולה או פרה מתקשה להמליט, ועוקב אחר בריאות העדר.
ואז באה מלחמת יום הכיפורים. גם הוא כחברים רבים במשק נרתם למלא את מקום החברים המגוייסים. כחודש ימים הוא עבד במלוא המרץ ממש כפי שזכרתי אותו בימים שהיה ביכולת מלאה.
והנה התקף לב נוסף קטע את מאמציו. ושוב תהליך של שיקום ומנוחה. אך הפעם החליט לוותר. הוא עבר לעבוד בעבודה קלה יותר – במשרד המאפיה. גם פה המשיכו הכאבים לתקוף אותו מדי בוקר בלכתו לעבודה. אך במשך היום התגבר, הכאבים חלפו, וכך המשיך יום-יום מבלי לספר או להתאונן בפני איש, וכמובן לא לפני אמא – "לה אסור לדעת", שמא תדאג, הרי היא גם חולה ולמה להטריד?
חייו של אבא סבבו בשני מישורים: המשפחה ועבודתו ברפת. לנו, לילדיו, היה אב מסור, אוהב ודואג. המעשה החינוכי היה בנוי בעיקרו על הדוגמא האישית. עידוד קל כאשר היינו בדרך הנכונה ותגובה קשה, אך ללא הטפת מוסר, במקרה השני. אני זוכר בהיותי ילד קלטתי מילה גסה, ובלי שים-לב השתמשתי בה בנוכחות אבא ואמא. אבא הרצין בבת-אחת ובשקט שאל אותי לפשר המילה. לא ידעתי להשיב. אבא טרח להסביר לי בפירוט רב את פשר המילה, מי נוהג להשתמש בה, והבהיר היטב, מי לא ישתמש בה, ולא רק בעתיד. אבא לא נזקק להרמת יד. מבט מעיניו היה מעמיד אותנו במהירות על טיב המעשה. אם נהגנו שלא כשורה, התבטא הדבר אצלו בסבל פיסי, פשוטו כמשמעו – הצער על המעשה היה מייסר אותו.
אבא נהג ללכת איתנו לבתי הילדים עד גיל מאוחר יחסית, לראות אם המיטה מסודרת כיאות, והכל בבית הילדים כשורה. הוא היה עוקב אחר תהליך לימודינו בבית הספר, ויחסו למורים היה יחס של כבוד בלתי מסויג. זוכר אני באחת משנות לימודי המאוחרות בבית הספר, הגעתי לעימות עם אחד המורים. אבא נאלץ לבקר מדי שבוע או שבועיים בבית הספר לבירור העניינים בינינו. בתחילה הוא סירב בכל תוקף לקבל את עמדתי. אך לאחר שנפגש עם המורה והתרשם קשות מדרך ביטוייו, נאלץ (ואפשר היה לראות בפניו באיזה ייסורים זה עולה לו) להודות, כי הפעם הצדק איתי. אך המסקנה הייתה, כי עליי להתאזר בסבלנות כפולה, ואפילו לבקש את סליחת המורה, על מנת שסדר הלימודים לא ייפגע.

שעות רבות משעות היממה הקדיש אבא לרפת, בשעות מוזרות היה קם לפתע, נועל נעלי עבודה והולך לבקר פרה חולה או אחרת המתקשה להמליט, או סתם להסתכל שהכל כשורה. דומני שמסירותו הרבה, עד כדי שיעבוד לעתים, הרחיקה אותנו מענף זה. לגביו הדברים היו מוחלטים. הוא לא רצה בעוד בן משפחה לענף משעבד זה. "מספיק אני" – תמיד אמר. ואפילו בימים קשים לענף ולצוות העובדים, כשניסיתי או חשבתי על אפשרות להיכנס לשנה לעבודה ברפת, תמיד סירב ובתוקף רב.
מקום מיוחד, מכל הילדים, תפסה אצלו עדנה – בתו הראשונה. אהבתו לה הייתה עמוקה ומיוחדת במינה. לאחר מותה מצא ניחומים ביאיר בנה הקטן. כל ביקור של הילד בעינת היה חג עבורו. היה לובש את בגדיו הטובים ביותר ומטייל בחוצות המשק, מלא גאווה וסיפוק על הנכד יפה-התואר, המתפתח לתפארת.

אבא לא היה שותף פעיל בחיים הציבוריים בעינת. מעולם לא נשא עיניו למשרות ציבוריות או לנטילת אחריות ציבורית. אך כל המתרחש בחיי החברה והציבור עניין אותו מאד. עקב בדאגה רבה אחר כישלונות ומחדלים. לעומת זאת, כל חג במשק וכל אירוע, שמשו לו מקור הנאה רב, מצא את הטוב בכל מופע או אירוע אמנותי, אך היה גם מבקר, ולעיתים בחריפות, כאשר התדרדר המופע לזלזול בציבור (לדעתו).
בשנותיו האחרונות הרבה לשבת בבית ויחד עם אמא הרבה לקרוא ולצפות בטלוויזיה, ומעט לצאת למופעים ציבוריים. רק לאחרונה גמלה בליבם ההחלטה להשתלב שוב בחיי החברה והתרבות הציבוריים. לפתע בא מותו.
אבא האמין בדרך בה הלך. נזכור אותו כאב מסור ומחנך למופת.