מרים נויבואר

הפגישה הראשונה שלי עם מרים הייתה בפתח-תקוה. עבדתי אז ב"נזלה" (שטחי עינת וגבעת השלושה היום), וכאשר עברתי עם עגלת תלתן בדרך לגבעה, הבחנתי בזוג צעיר ותינוק בידם. התינוק היה כבן שנה, ולראשו תלתלי-זהב. יהושע פנה אלי ושאל באידיש: "אפשר ווייסט איך ווי מעגייט צים קיבוץ גבעת-השלושה?" (הידוע לך הדרך לגבעת-השלושה?). מאז נשארנו ידידים.
עבדתי עם מרים בתחילת דרכה בקיבוץ, במטבח "נזלה" וכבר אז הבחנתי במסירות שלה בעבודתה.
עברית לא ידעה היטב, אולם השתדלה לא לדבר בשפה אחרת. תמיד אמרה: "יש לי ילד, וכאן כולם מדברים עברית, ואיך אני אדבר אתו?" ידידותנו התחזקה משנה לשנה. במסירותה תמיד היתה מוכנה לעזור. שאלתה היתה תמיד, אם חסר לי דבר מה ומטפלת בי באהבה ובמסירות.
גם במשק היתה תמיד נכונה לעזור. בכל מסיבת חג או חתונה, לבושה סינור, מלאת מרץ ושמחה, היתה עוזרת בהכנות לחג ולמועד. ראתה בעזרה זכות ולא רק חובה. בדאגה לכל דבר מצאה את סיפוקה.
אהבתה ומסירותה לבנה אהרון ולמשפחתו היו ידועות לכל. היא לקחה עמה תמונות כדי להראות את היקרים לה כל כך. כל פגישה עם הנכדים שלה ועם אהרון ואשתו, היתה כעין חג, והתרגשותה היתה גדולה. בין פגישה לפגישה היתה סופרת את הימים, כמה ימים עוד לפגישה הבאה. וכשהתקרב המועד, מיום ליום, אפשר היה לראות את האושר בפניה. אחרי כל פגישה עם הקרובים לה ביותר היתה מספרת בהתרגשות על כל פרט ופרט, בהיותה עם הנכדים, במשחקיהם ובדברי החוכמה שלהם. התרגשות זו שלה עזרה להחזיק מעמד עד לפגישה הבאה.
מרים היתה מבקרת אותי כמעט מדי יום. לפתע הפסיקה לבוא. חרדתי לשלומה. שמעתי שהיא חולה. אני עצמי הייתי בזמן זה חולה והצטערתי שאינני יכולה לבקר אותה ולעזור לה כפי שהיא היתה תמיד עוזרת לי. משנוכחתי שעובר זמן ממושך והיא עדיין לא באה לבקרני, חששתי למצבה, ולצערי חששותי התאמתו. בביקורי האחרון בבית החולים ידעתי שאבדתי ידידת אמת.
אהרון, טלי והילדים – קבלו תנחומי!
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.