אתר זיכרון - קיבוץ עינת

מרים נויבואר

תרע"ח - 1918

י"ז כסלו תשל"ז - 9/12/1976

מרים נויבואר

דברים על קברה הרענן / נירה כהן

מרים ויהושע ז"ל הגיעו לגבעת השלושה בשנת 1948, לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. דרכם לארץ היתה רדופת יסורים. בעת מלחמת העולם השניה, דרך צ'כיה.
הם הגיעו לגבעה עם בנם התינוק – אהרון, בדיוק ביום בו הופצצה גבעת השלושה ופצצות נפלו על חדר האוכל.
המשפחה נקלטה יפה בקיבוץ וכשחל הפילוג בקיבוץ עברו לעינת.
מרים ויהושע היו הורים חמים ומסורים לבנם היחיד – אהרון. הוא היה מרכז חייהם, והם ליוו במסירות כל צעד והתקדמות שלו בחיים.
מרים עבדה שנים רבות במחסן-הבגדים של החברים. במסירות ובאהבה עסקה בטיפול בבגדי החברים. היא הייתה גם עקרת-בית למופת. לא הרבתה אמנם להתבלט בחברה, אבל ביום חג ומועד תרמה תמיד את חלקה: בעריכת שולחנות, בהגשה, וכל זאת, בחיוך טוב וחביב.
לפני שנה הבאנו לקבורות את יהושע ז"ל, שנפטר לאחר מחלה קצרה וקשה. פטירתו של יהושע השפיעה קשה על מרים שנשארה לבד. הדבר גם השפיע על בריאותה, שהלכה והתעררה.
ביקרנו את מרים בשכבה על ערש-הדווי בבית החולים. הסבל והכאב היו גדולים. אולם נדמה היה שמרים מתגברת על המחלה. היא לא רצתה להיכנע, נאחזה והאמינה ברופאים ובאחיות, קיבלה בהכנעה את התרופות והטיפולים הקשים. לפני שבועיים עברה ניתוח וביום שישי האחרון, כשמצבה הורע נותחה שוב. אולם מהניתוח האחרון לא התאוששה והכרתה לא חזרה אליה. נס לא קרה, והיום אנחנו מלווים אותה בצער רב למנוחתה האחרונה.
אין ניחומים לך, אהרון, באבדתך הגדולה. אבדת אם ואב תוך שנה קצרה.
לאהרון, למשפחה, לנכדים – שלא תדעו צער עוד !

לזכרה של אמא / אהרון נוי

עברה שנה מאז מותו של אבא ז"ל. שנה קשה במיוחד לאמא, שנשארה לבד. הידיעה שאמא בבית-החולים הגיעה אלי בהפתעה. עברו על אמא בעבר מחלות שעמדה בהן והבריאה מהן, אך לזו האחרונה לא יכלה.
זכרונותי מאמא מתחילים בגבעת השלושה. הצריף, גן הילדים, כשאמא מביאה ומחזירה אותי, בשמש ובגשם. אבא ואמא התקשו בשפה העברית, ביניהם לבין עצמם דברו בשפה זרה, אך איתי דיברו תמיד עברית, כדי לא "לקלקלני".
עם הפילוג בקיבוץ – מעבר לעינת, ושניהם מתבססים בחיי המשק. אבא הוא שמדרבן אותי ללימודים ולשקידה בהם, ואמא, היא היתה הגורם המרגיע, המפייס והדואג לכל מחסור.
גמר בית הספר התיכון, ואני מתגייס לחיל-האויר, דבר שמגביר את דאגתה, אך עם זאת, מתגאה היא בכך. בכל הזדמנות הראתה את תמונותי, ועם זה סיפורים שונים עלי, מה שכמובן "הכעיס" אותי כצעיר, אך מאוחר יותר התחלתי להבין גאווה זו – הרי רק בן אחד יש להם, לאבא ולאמא, ובמי תתגאה?
שני הנכדים שנולדו היוו לאמא מקור אושר בשנותיה האחרונות. קשה לי לשכוח את הרגעים, בהם היתה משחקת אתם, מגפפת ואופפת אותם באהבתה. תמיד חיכו להם הצעצועים החדשים ותמיד דאגה לחלק את הכל בין שני הנכדים, שחס-וחלילה, פן אחד מהם יעלב. ושוב הגאווה, והפעם בנכדיה, שאת תמונותיהם נשאה תמיד עמה, עד ימיה האחרונים.
בעת מחלתו הקשה של אבא עברה עליה תקופה קשה ומותו השפיע לרעה על סדר חייה. חבל שלא זכתה לחיים ארוכים ומאושרים יותר, ובעיקר עוד זמנים משותפים עם נכדיה.
תודתי נתונה לאותם חברים, שגם בשעות הקשות שעברו על אמא, המשיכו לשמור על קשר, עודדו ועזרו.
יהי זכרה ברוך!

שלושים למותה של מרים ז"ל / יצחק שקדי

(מתוך עלון עינת שהופיע ב 9.1.1977 ב"שלושים" למותה של מרים ז"ל)

מאז גיוסו של אהרון, בנם של מרים ויהושע, לשירות צבאי ועד היוולדם של שני נכדיה, היה לה צורך פנימי לחלק עמי את חוויותיה, את שמחתה ואושרה, כי רבו, לעתים קרובות מאד.
היא היתה מספרת לי בפרוטרוט על התקדמותו של אהרון בצבא ועל עלייתו מדרגה לדרגה, לא חסרה מאומה. מלאת אושר ונחת מהבן זכתה גם לנכדים ושיתפה אותי בהתפתחותם היום-יומית, בצמיחתם ובגידולם. היתה מתייעצת עמי, איך לנהוג בנכדים בבקרה אותם ובבואם לביקור אליה, איזה מתנות מתאימות להעניק להם, איך לחנכם ליחסים טובים ביניהם לבינה.
חולה היתה, אולם ידעה להתגבר על כאבה וסבלה כל אימת שהיתה חושבת על הנכדים. היא ביקשה תמיד להיות בריאה, כדי ליהנות מאושרה, אך לא זכתה להיות עוד במחיצתם, כשמחלתה גברה על אושרה והלכה לעולמה.
תהא נשמתה צרורה בצרור המשפחה, אותה אהבה כל-כך.

לזכרה של מרים / טובה ליניק

הפגישה הראשונה שלי עם מרים הייתה בפתח-תקוה. עבדתי אז ב"נזלה" (שטחי עינת וגבעת השלושה היום), וכאשר עברתי עם עגלת תלתן בדרך לגבעה, הבחנתי בזוג צעיר ותינוק בידם. התינוק היה כבן שנה, ולראשו תלתלי-זהב. יהושע פנה אלי ושאל באידיש: "אפשר ווייסט איך ווי מעגייט צים קיבוץ גבעת-השלושה?" (הידוע לך הדרך לגבעת-השלושה?). מאז נשארנו ידידים.
עבדתי עם מרים בתחילת דרכה בקיבוץ, במטבח "נזלה" וכבר אז הבחנתי במסירות שלה בעבודתה.
עברית לא ידעה היטב, אולם השתדלה לא לדבר בשפה אחרת. תמיד אמרה: "יש לי ילד, וכאן כולם מדברים עברית, ואיך אני אדבר אתו?" ידידותנו התחזקה משנה לשנה. במסירותה תמיד היתה מוכנה לעזור. שאלתה היתה תמיד, אם חסר לי דבר מה ומטפלת בי באהבה ובמסירות.
גם במשק היתה תמיד נכונה לעזור. בכל מסיבת חג או חתונה, לבושה סינור, מלאת מרץ ושמחה, היתה עוזרת בהכנות לחג ולמועד. ראתה בעזרה זכות ולא רק חובה. בדאגה לכל דבר מצאה את סיפוקה.
אהבתה ומסירותה לבנה אהרון ולמשפחתו היו ידועות לכל. היא לקחה עמה תמונות כדי להראות את היקרים לה כל כך. כל פגישה עם הנכדים שלה ועם אהרון ואשתו, היתה כעין חג, והתרגשותה היתה גדולה. בין פגישה לפגישה היתה סופרת את הימים, כמה ימים עוד לפגישה הבאה. וכשהתקרב המועד, מיום ליום, אפשר היה לראות את האושר בפניה. אחרי כל פגישה עם הקרובים לה ביותר היתה מספרת בהתרגשות על כל פרט ופרט, בהיותה עם הנכדים, במשחקיהם ובדברי החוכמה שלהם. התרגשות זו שלה עזרה להחזיק מעמד עד לפגישה הבאה.
מרים היתה מבקרת אותי כמעט מדי יום. לפתע הפסיקה לבוא. חרדתי לשלומה. שמעתי שהיא חולה. אני עצמי הייתי בזמן זה חולה והצטערתי שאינני יכולה לבקר אותה ולעזור לה כפי שהיא היתה תמיד עוזרת לי. משנוכחתי שעובר זמן ממושך והיא עדיין לא באה לבקרני, חששתי למצבה, ולצערי חששותי התאמתו. בביקורי האחרון בבית החולים ידעתי שאבדתי ידידת אמת.
אהרון, טלי והילדים – קבלו תנחומי!
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

מרים עם חבר הקיבוץ מוטיה מדורסקי במכבסה בעינת

במטבח עינת, מרים נויבויאר וקלרה צוקרקנדל – שנות ה-60

עובדות במטבח עינת – שנות ה-60, יושבות מימין לשמאל החברות: גרוניה, רות לטרובסקי, מרים, איטקה סקורקה, סימה קוסובר, חייקה פינקלשטיין. עומד מאחור: זאב לויט.

יהושע ומרים עם התינוק אהרון בשהותם באיטליה בדרכם לארץ – 1948