ישראל אנקורי (דזנצלסקי)

אביו ר' אהרון חכר את טחנת המים הקטנה "אסמולובה" מידי ה"פריץ" הפולני רגילביץ. הפריץ הוסיף לחכירה גם את האדמות שמסביב לטחנה. החוזה היה ל-15 שנה. בבית היו 10 ילדים וכל המשפחה השתכנה בביקתה הישנה הסמוכה לתחנה וכולם נרתמו בעול העבודה.
לפי המנהגים דאז – מדי חג הפסח שולח החוכר לפריץ יין ומצות, והנה נפל הגורל על ישראליק הקטן להביא את המנחה ל"פריץ". לאחר שידולים רבים הסכים להביא את השי, אך בלבו החליט לא למלא אחר פקודת אביו לנשק את ידי הגברת, אשת ה"פריץ", כנהוג אצל הפולנים. הוא נכנס לארמון בראש מורם, בירך את בעלי-הבתים ומסר להם את המנחה ונסתלק חיש מהר. בעלת הבית נעלבה מאוד ולמחרת הודיעה לחוכר, אביו של ישראליק, שלא ישלח אליה יותר ילדים בלתי מנומסים. אביו רגז מאוד בחששו שחרונה של הגברת ימיט עליו אסון. הוא החל להוכיח את "ליוליק" (כך קראוהו בבית) בפניו, אולם הלה ענה לו בתקיפות, שהמנהג הוא שריד מימי העבדות ששררו פעם, ויאה, אולי, ליחסים בין ה"שליאכטה" (האצולה) הפולנית והאיכרים, אולם לא ליהודים. אנו צריכים לחשוב על המולדת שלנו היהודית ולא על פולין, ובכלל, כל אדם צריך לשאוף רק למולדתו – סיים נאומו בפני אביו הנדהם.
בסיימו את בית הספר "תרבות" החל ללמוד בטכניקום אשר בוילנה (בירת ליטא), שם עשה חיל בלימודיו. הוא שאף לגמור את הלימודים, להיות מכונאי ולעלות מיד לארץ ישראל.
ואכן שאיפתו זו התגשמה. הוא גמר לימודיו, יצא להכשרה בקיבוץ תל-חי, אושר לעליה והגיע אליה מלא מרץ להגשים חלומותיו מאז. היה זה ב-1934 .
עם בואו ל"גבעה" תפס מיד מקום נכבד בעבודת המכונאות והשקיע את כל-כולו במקצוע זה, כשכולם עומדים לפתח מקום עבודתו לעצה, לעזרה ולתיקון מחרשה, טרקטור, מנוע ועוד.
מספרת אחותו: " בביתנו היו מריבות גדולות. אנחנו הילדים הקטנים בהנהגתו של ישראליק, לחמנו נגד האחים הגדולים שהשתייכו לבית"ר. הבית שלנו היה סוער וגועש, אבל גם מרכז ציוני לכל הישובניקים שבסביבה, והם היו רבים מאד.
בהיותו בוילנה יסד אחי את "החלוץ-הצעיר" בעיר הגדולה ומסר את כל כולו להדרכת הנוער.
פעם הזדמנתי לטכניקום ולפתע הבחנתי בתמונה גדולה של ישראליק בחדר המורים, בצד תמונתו של המנהל. כששאלתי לפשר הדבר ענני המנהל, כי ישראליק הוא התלמיד האהוב ביותר מאז שהוא (המנהל) מכהן כמנהל במוסד זה.
בציון אופיו של אחי אפשר להגיד שהיו לו תכונות מנוגדות כביכול – רציני ועליז, חולם, הוגה ומעשי. פעלתן, טוב-לב ואמיץ, פשוט הליכות ואציל נפש. היתה בו הבנה עמוקה לגיל הצעיר ולקשישים כאחד. ישראליק עמד עמי בקשרי מכתבים – מכתבים ארוכים. גדושי רעיונות ואידיאולוגיות ואפילו ויכוחים לא חסרו במכתבינו. הוא היה לי כאב, כאח, כרע וכמדריך. הילדים, הנוער, החברים והורי החברים העריצוהו. לכולם היה חבר ורע, מייעץ ומסייע – והכל כשהחיוך זורח על פניו.
כשבנה את קן משפחתו ונולד גיגי (גיורא), לא היה מי שידמה לו באושרו. ביתו היה עושרו ואושרו וכה היה טוב לראותו, כשגיגי רכוב על כתפיו וכל כולו אבא, בעל ורע.
והנה ביום קיץ לוהט, שרוליק אץ לסדר ניירות למען צאת לראות את הוריו ומשפחתו שנמצאו לאחר המלחמה, ולשליחות לשארית הפליטה – להדריך, לעודד ולהביאם ארצה – נפל קרבן של אי זהירות, שרוכב אופנוע פוגע בו פגיעת מוות.
הניח אחריו אשה ובן, שטרם מלאו לו שלוש שנים.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת-השלושה.
יהי זכרו ברוך.