טובה קיפר

שעת ערב – טרם פג יום ושקעה שמש, ואנו מלווים אותך למנוחת עולמים, טובה, הבוקר בשעה מוקדמת בא מותך, בחדרי החולים בעינת, שהיה לביתך האחרון בשנים האחרונות של מחלתך, עצמת את עיניך לנצח.
לא נדהמנו מהמוות, כי מיום שמצבך הלך והחמיר, ידענו שהמוות צפוי. אבל… ברגע המסוים כשהמוות לוקח מאיתנו החיים, האוהבים, המלווים, את היקר מכל, השבר הוא אכזרי, חונק בגרון ומלא יגון.
טובה, נולדה בפולין בעיירה קאליש. בת 77 שנים במותך, במשפחה חמש אחיות ובן אחד.
שמוליק ראובני ז"ל, היה שכן של טובה בקאליש, וכאן בעינת המשיכו את השכנות שנים רבות.
טובה עוזבת את בית הוריה בפולין מגיעה לקיבוץ הכשרה בפולין, שם נפגשת עם משה קיפר. חמש שנים עוברות עליהם יחד בהכשרה, וערב עלייתם ארצה בשנת 1939, בעלייה בלתי לגאלית, הם נישאים בלילה, ולמחרת בבוקר הם עולים על האנייה בדרכם לארץ ישראל ומגיעים לחוף נהריה. את דרכם עושים יחד לקיבוץ גבעת השלושה, שם בונים את ביתם המשותף, בעבודה קשה ומאומצת, שותפים לעשייה וליצירה.
בגבעה נולדו שלושת הילדים הראשונים – יוסי, עדנה ז"ל, מרים (מיצ'י), ובעינת נולד הבן הצעיר אברהם (ממ'ה), בכור הילדים שנולדו בעינת.
מיום שעמדתי על דעתי, אני זוכרת את טובה ואת משה ואת הבית שלהם. ראיתי אותם, חשתי אותם בשמחה, באושר אך גם בצער גדול.
אנשים חרוצים, עמלים, בצנעה וביושר.
טובה מטפלת בתינוקות, ואחר כך עובדת בחדר-האוכל של בית הספר. מסודרת ומסורה בלי העדפות. כל הילדים חשובים לה.
אני זוכרת אותה, כשכבר יורד הערב והיא עומדת ליד הכיורים במטבח החם והצפוף של חב"ס, שוטפת צלחות אחרונות ומכינה את המחר.
היא חוזרת לחדר בחושך שפופה מעמל היום, ומשה ברפת. איך אמר לי עלי בנדר שעבד איתו ברפת, "לא חשוב איזה פרות יש ברפת, חשוב מי עובד עם הפרות ברפת. "והדור שלי זוכר היטב מה היה משה לרפת. עשרים וארבע שעות ביממה היה האיש שייך לענף.
מעבר לעשייה של שניהם למען הכלל, היה הבית שלהם, וכשבאת לשם חשבת שבעצם כל מה שהם עושים זה טיפוח הילדים, הבית וסביבתו, והייתה להם הרבה נחת. כל הילדים תלמידים טובים, חרוצים ומסורים.
והנה, הוכו מכת מוות נוראה – ב א' אלול תש"ל – 1970 נפטרה עדנה, פרח יפהפה, שנקטף בדמי עלומיו.
על קברה הרענן לא נשאו הספדים, כי כאלה לא מספידים, כאלה גם במותם נשארים חיים. נזכור אותה בפרחים, אמרנו אז.
והתאלמן משהל'ה בעלה הצעיר והתייתם יאיר בנם היחיד, ועדנה רק בת 25 שנים, בשיא אושרה.
תשע עשרה שנים חלפו מאז, קורעות לב, עצובות, מגמדות כל שמחה. לא התאוששתם מאז.
ליבו של משה קיפר, נדם לפני 15 שנים, הוכיתם בשנית.
נפשך וגופך, טובה, לא עומדים יותר בייסורים. את נכנעת, את פשוט מנוצחת, וכולנו רואים אותך הולכת ודועכת, ויקירייך סביבך עושים כל שרק ניתן, לעשות לך את השנים, הימים, השעות, הרגעים, נעימים יותר, קלים יותר. בהתמדה אין-סופית הם מטפלים בך – וכואבים.
עכשיו אתם יתומים – יוסי, מיצי וממה. היום אתם סוגרים מעגל, שאין לו תחליף, כאן בבית הקברות יש לכם נחלה יקרה וגדולה.
הנכדים כולם נפרדים מסבתא טובה. גם אתם לקחתם חלק נכבד בטיפול ובביקורים אצל סבתא. לכל שאר בני המשפחה הענפה – תחסר חוליה בשרשרת. עם הכוח להיות אחד של השני, עם העקשנות, החריצות והיושרה שקיבלתם ממשה וטובה, תמשיכו במסלול חייכם.
בצער רב אנו נפרדים ממך, טובה, חברתנו היקרה.
ינעמו לך רגבי עפרה של עינת, יהי זכרך ברוך.