חנה בוקסנר

חנה נולדה בראש השנה 1913 בעיר לודז' (פולין), למשפחה צעירה. הבת הראשונה – הבכורה. אביה היה מנהל חשבונות בבית חרושת לאריגי משי, ומצבם הכלכלי היה טוב. הוריה היו מאושרים עם בתם הקטנה, אבל אושרם לא ארך לזמן רב – בהיות חנה בת תשעה חדשים בלבד, נפטר אביה מדלקת ריאות. היה זה זעזוע קשה עבור האם ועבור כל משפחתה. האם היתה עדיין צעירה מאד ונשארה עם תינוקת קטנה ורכה. גם הוריה של האם לא היו כבר בחיים והיה לה קשה מאד להתחיל את חייה מחדש.
קרובי משפחתה של האם, שדאגו לה אחרי האסון שפקדם, הציעו לה להתחיל בעסקי מסחר בבדים, עיסוק שהיה מפותח מאד בזמן ההוא בעיר לודז'. אולם הדבר לא איפשר לה להתמסר לטיפול בילדה, שהיתה זקוקה לאם מסורה. התינוקת חנה סבלה מעיסוקה של האם מחוץ לבית. הסבתא של האם הציעה לה לקחת את חנה אליה ולטפל בה, ובאין ברירה, האם הסכימה לכך, בידעה שהיא מוסרת את הילדה לידיים נאמנות ומסורות. אולם לא הרבה זמן שהתה חנה אצל סבתה של אמה ואחרי תקופת מה עברה הילדה לדודתה, אחות אביה, שלא היו לה ילדים משלה.
כאשר חנה גדלה והבינה שהיא יתומה מאביה, שאפילו לא זכתה להכירו, וראתה שלכל חברותיה יש אב, הדבר השפיע עליה קשות. בהיותה רגישה מאד, עוד מילדותה, סברה שהיא מיותרת אצל משפחתה, למרות שטיפלו בה במסירות ולא היה לה מחסור בשום דבר.
אחרי נישואיה של האם בשנית הוחזרה חנה אל אמה ואביה החורג ואושרה היה רב.
בגיל הנעורים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". כמו בכל תנועות הנוער בחו"ל קיבלה חינוך ציוני, פעילות חינוכית וגם חינוך להכרה ולקראת חיי קיבוץ בארץ. הייתה זאת תקופה מעניינת בחייה.
היא הייתה מאושרת בשל שהותה יחד עם האם והאחות שנולדה במשך הזמן. אולם שוב, אושרה לא ארך זמן רב. אביה החורג נפטר אחרי מחלה ושוב נשארה המשפחה ללא מפרנס.
אחרי פטירת האב החורג עברה האם עם בנותיה ללודג'. חנה למדה אז בתיכון וכדי לעזור לאמה בפרנסת המשפחה, נאלצה להפסיק את הלימודים ויצאה ללמוד בבית ספר "אורט" לרכישת מקצוע. למדה תפירה – במקצוע זה עבדה כמעט בכל שנות חייה במשק.
בשנת 1935 לאחר עלייתי לארץ והצטרפותי לגבעת השלושה, נאלצתי לנסוע לפולין. הייתי אז בתקופת החלמה אחרי מחלת קדחת קשה וממושכת. לפי הוראת הרופאים בארץ נסעתי לחו"ל להחליף את האקלים. בהיותי בפולין נסעתי למקום נופש בסביבת לודג', שם פגשתי את חנה. אחרי שיחתנו הראשונה המשכנו להיפגש. סיפרתי לה על סיבת בואי לפולין, וכמובן, על חיי הקיבוץ בארץ.
הסכמנו לבוא בברית הנישואין, וכל זה בהסכמת האם ומשפחתה, אם כי מצפונה של חנה העיק עליה, כי ידעה שהעזרה שנתנה לאם תחסר לה בהעדרה.
נישאנו כחודש לפני נסיעתנו – עלייתנו לארץ, וזכיתי עוד להספיק ולהכיר חלק ממשפחתה הנהדרת.
בראשית פברואר 1936 הגענו לארץ ולקיבוץ גבעת השלושה. חנה השתדלה מאד להסתגל לתנאי החיים החדשים, שבימים ההם לא היו כל כך קלים, ביחוד למי שלא עברה הכשרה חלוצית בחו"ל. הקשה ביותר היה הדיור שקיבלנו, אולם חנה עשתה מאמצים רבים לשוות לחדרון שלנו צורה אנושית ואסתטית, שאפשר יהיה לגור בו, אפילו באופן זמני.
זמן קצר לפני שעמדה ללדת את בננו הבכור – אפרים, עברנו לחדר חדש בצריף עם דיקט, שבזמנו היה נחשב כשיכון "דה-לוקס", וההרגשה היתה לגמרי אחרת. חנה, בטעמה הנאה, סידרה את החדר בטוב-טעם, והיה תענוג לגור בו. אחרי שעברנו לגור בבנין והתחלנו גם לקבל רהיטים חדשים ממש, ואפשר היה גם לרכוש תמונה לקיר, אגרטל לפרחים ועוד, אז כבר אפשרי היה ביתר קלות לתת צורה נאה יותר לדירה. וחנה, בכל הזמנים, במצבים ובתקופות הכי קשות מבחינת בריאותה, היתה שומרת על הדירה. חנה ידעה שאחרי יום עבודה לא יהיה לה כוח לסדר את הדירה, היתה קמה יום-יום, בקיץ ובחורף, יותר מוקדם והיתה עושה זאת. היא פשוט לא יכלה להיות בחדר לא מסודר.
חנה התמסרה מאד לגידול וחינוך ילדינו. כשהגיעה שעתה ללדת את בננו הבכור, ולפני הליכתה לבית החולים ביקשה שני דברים: שהלידה תעבור בשלום ושתלד בן. כאשר ברכתיה על הולדת הבן, זלגו דמעות מעיניה מרוב אושר ושמחה שזכתה לכך שתוכל להנציח את זכרו של אביה (אפרים) שנלקח ממנה בהיות כה צעירה ולא זכתה להכירו. למרות שהיתה כבר אז מוגבלת בגלל מחלת הגב שלה, היא טיפלה באפרים והתמסרה לו בלב ונפש, כאשר גדל והתפתח, הוא היה כל אושרה וכל דאגותיה היו נתונות לו, וזה השכיח אז במקצת את מכאוביה. באותה אהבה התמסרה ליתר ילדינו שנולדו לנו. היתה מוותרת על הרבה דברים, שאמנם היו חשובים לה, שמא יסבלו מזה הילדים.
כאשר זכינו לכך כשנולד נכדנו הראשון לא היה גבול לשמחתה ולאושרה, ואותה שמחה כשנכדנו השני נולד. כל ביקור אצל בתנו מרים והנכדים היו עבורה החוויות החשובות ביותר. למרות שנסיעות מרוחקות השפיעו עליה וגרמו לתחושה פחות טובה, היינו מבקרים אותם במשך שנים מדי חודש בחודשו. כך זה נמשך עד שחלתה בלחץ-דם גבוה לפני שלוש שנים.
חנה היתה רעיה, אם וסבתא מסורה בלב ונפש – לי, לילדים ולנכדינו היקרים. כל דאגותיה היו לנו, וזאת למרות שהיא בעצמה סבלה מספיק.
לכאורה חנה הייתה מהחברות שלא התבלטו במיוחד באיזו שהיא פעילות במשק. היא הייתה חברה מסורה, מלאה את חובותיה כחברת קיבוץ למעלה מיכולתה הפיזית, ואף פעם לא ביקשה איזה שהן זכויות יתר עבור עצמה. גם בזמן שכבר היתה חולה והרגישה לא טוב ולא הכל יכלה לאכול, אף פעם לא ביקשה דבר מהמחסן. כזה היה אופייה, צנועה ומצניעת-לכת בכל.
חנה הזדהתה עם דרכו של הקיבוץ והיתה מתעניינת בכל הנעשה במשק. שמחה על כל הישג ומצטערת על כל מחדל. בהיותה כנה ואהבה את האמת לא היססה לתת ביטוי לדעתה. בהליכותיה עם אנשים, ובעבודתה היא באה במגע כמעט עם כל חברות המשק. הייתה ענווה ואצילית. לא שמעתי מפיה אף פעם איזו שהיא רכילות על מישהו, ואני מניח שגם מישהו אחר לא שמע זאת מפיה. היא התייחסה בכבוד לכל אדם. יחסיה עם החברות שעבדה איתן במשך שנים רבות היו תמיד לבביים ואנושיים ותמיד נשמרה הידידות ביניהן.
לפני למעלה משלוש שנים התחילה להרגיש לא טוב. הוברר שהגורם הוא לחץ דם גבוה. חנה סבלה קשות. התרופות לא הועילו והיו גם שהזיקו. בבדיקות שנעשו נתגלה הרבה סוכר וגם צהבת ונשלחה לבית החולים. עברה ניתוח. בהתחלה אחרי הניתוח התאוששה קצת, הרגשתה היתה כמו לאחרי ניתוח רגיל והתחלנו לקוות שאולי יקרה נס, אולם לצערנו, הנס לא קרה.
את יגוני אשא על מותך בטרם עת, בכל ימי חיי. וכולנו – אני, ילדיך ונכדיך היקרים, שכה אהבת אהבה עזה, יזכרו אותך תמיד.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.