חיים דן

חיים דן (שמו הקודם:חיים ליב פיש), ממקימי קיבוץ עינת, נולד בעיירה הורוכוב שבחבל ווהלין במערב אוקראינה. הוא היה בן בכורלאייזיק פיש ופיני-רחל זק ולו עוד ארבעה אחים ושתי אחיות. שניים מאחיו זכו להגיע לארץ לפני השואה. המשפחה חיה ביחידת דיור בצמוד לבית הסבא והסבתא, יצחק-זאב וחנה זק, בבית עני וחם שהתפרנס מחנות מכולת קטנה. אביו של חיים, שנחשב בעיר לאחד הלמדנים הגדולים, התפרנס מבוררויות בנוסף לפרנסתו הדחוקה מחנות לבגדי גברים. הוא נהג לספר שפסקי הדין שלו יונקים מחוקי המדינה, מן ההלכה ומן השכל הישר. רוב תושבי העיירה היו יהודים והיא הייתה ידועה ברוחה הציונית. חיים דן קיבל חינוך מסורתי ב"חדר", וחינוך כללי וציוני בבית הספר העברי "תרבות". 
בצעירותו השתלם בראיית חשבון ועבד בבית ממכר למכונות חקלאיות של בני משפחת קריגר. באותו זמן, והוא בן 16, הקים את סניף "החלוץ הצעיר" אשר התמקם מול המגרש הגדול של השוק בהורוכוב. הוא היה מראשוני "החלוץ הצעיר" בפולין. 
מן "החלוץ הצעיר" עבר דן להיות פעיל בתנועת "החלוץ" ובשנת 1930 הצטרף לקיבוץ חוצבי אבנים ע"ש יוסף טרומפלדור בקלוסובה, מקיבוצי ההכשרה הבולטים והחשובים בפולין של בין שתי מלחמות העולם. הוא היה מזכיר קיבוץ "קלוסובה" בשנים 1931-1932, תקופה בה נאבק קיבוץ ההכשרה על המשך קיומו בעקבות החלטת שלטונות פולין לנשל את חבריו מעבודה במחצבה. לימים אף ערך וכינס את ספר"קלוסובה" (בית לוחמי הגיטאות, 1978), הפורס את סיפורה המיוחד של הכשרה זו. 
בשנים 1931-1933 היה חיים דן חבר מרכז "החלוץ". בשנת 1933, שנת הבחירות לקונגרס הציוני ה-18, עמד בראש "מחלקת השקל" של תנועת "החלוץ". מחלקה זו הייתה מופקדת על מבצע ההתפקדות המסיבית להסתדרות הציונית שארגן מרכז "החלוץ" בפולין למען תנועת העבודה בראשות בן-גוריון, במסגרת מסע הבחירות שלו לראשות ההסתדרות הציונית בקונגרס ה-18. חיים נשלח גם כציר לקונגרס ההיסטורי הזה בפראג שבו עברה הנהגת האומה לידי בן-גוריון. 
לפי עצת בן-גוריון וטבנקין המשיך משם ארצה. הוא התכוון להצטרף לחבריו יוצאי קולוסובה בקיבוץ יגור אך על פי הכרעת התנועה הצטרף לפלוגת "הכובש" בכפר-סבא, כשזו הייתה בתהליך הקמת קיבוץ רמת הכובש.
בערב שנערך באוגוסט 1975 לציון שנת היובל לעליית ראשוני "הכובש" סיפר דן על כמה מן האירועים היותר מרכזיים בתחילת דרכו ב"הכובש", אחד מהם הוא הופעת היומן של הקיבוץ: 
"בנקובר שהיה אז מזכיר פנה אלי שאתחיל לערוך ולהוציא את יומן הפלוגה. אמרתי לו שאשתדל לתת צביון חדש ליומן גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה. עד אז מה היה היומן? המזכיר היה תולש איזו פיסת נייר, רושם אילו ידיעות ותולה על לוח המודעות. אני רציתי שהיומן מבחינת תוכן יהיה יותר מעניין ואמרתי לו: ניתן ביומן לא רק חדשות אלא גם הערות, דברי חברים, וגם נשתדל להעלות אותו יותר גבוה מבחינה חיצונית, כי [עד] אז ניכתב בכתב יד…רצינו להדפיס אותו במכונת כתיבה". 
היומן בצורתו החדשה גרר תגובות לגלוג מצד חברי הפלוגה, ואף כי המזכיר עודד את דן להמשיך כי "סוף המעשה לנצח", הוא מעיד ש"בו בזמן זה גרם לי לייסורי נפש רבים." 
ב-1936 היה מראשוני הנוטרים בארץ, ברמת הכובש. 
בשנת 1937 נשא לאישה את רבקה בת ישראל נפחן. 
באותה שנה ניהל גם את סמינר הקיבוץ בעין-חרוד. 
בין שתי תקופות כהונתו כמזכיר קיבוץ רמת הכובש, האחת ב-1940 והשנייה ב-1948, התנדב דן ב-1942 לרגימנט הארץ ישראלי בצבא הבריטי. ב-1944 הצטרף לבריגדה היהודית עם הקמתה. בשורות הבריגדה השתתף בקרב בגזרת נהר הסאניו שבאיטליה בשלהי מלחמת העולם. משנסתיימה המלחמה החל פעילותו ב"מרכז לגולה", גוף שפעל מטעם המוסדות בארץ ובחסות הבריגדה היהודית להצלת שארית הפליטה. עם קבוצת חיילי הבריגדה בטארויזיו ולאחר מכן במילאנו, היה דן אחראי להבאתם ולקליטתם של ניצולים עקורים שעשו דרכם מרחבי אירופה ההרוסה ומן המחנות אל יחידות הבריגדה באיטליה בחיפוש נואש אחר דרך להגיע אל בית חדש בארץ ישראל."זו הייתה שעתה הגדולה של ההתנדבות העברית במלחמת העולם השנייה", כתב על המערכה שחיילי הבריגדה ניהלו להצלת שארית הפליטה (ממדבר מצרים ועד מינכן, עמ' 8).
במסגרת אותו מפעל הצלה והעפלה ערך דן את העיתון "בדרך" באיטליה – עיתון באידיש לפליטי השואה, והיה גם שליח הבריגדה למחנות ולמרכז הפליטים בגרמניה. את יומנו ומכתביו מאותה תקופה לרבקה ולשתי בנותיו הקטנות אלה ואורה ברמת הכובש הוציא בספר ממדבר מצרים ועד מינכן (עם עובד, 1972). הוא השתחרר משרותו בצבא הבריטי ב-1946 ושב לרמת הכובש. 
בראשית שנות ה-50, עם הפילוג בקיבוצי הקיבוץ המאוחד, היה דן בין חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל ברמת הכובש, שהיה מפ"מניקי באופיו האידיאולוגי והחינוכי. קבוצת מיעוט זו כינתה עצמה "מפלגת פועלי ארץ-ישראל סניף רמת הכובש" ודרשה הכרה בזכותה לעמדה פוליטית המנוגדת לזו של הקיבוץ. בסופו של דבר עזבה הקבוצה את רמת הכובש, וביחד עם חברי מפא"י מקיבוץ גבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש. הם עלו על הקרקע ב"נזלה" ליד ראש העין באפריל 1952. דן הגיע עם משפחתו לעינת עם אחרוני הפורשים מרמת הכובש לקראת חג הפסח 1953. 
הויכוח על שם הישוב החדש לא היה קל, כפי שמעידים עלוני התקופה. בעלון יובל ה-50 לקיבוץ, המתאר את הדיון על שם הקיבוץ כפי שדווח בעלון מינואר 1954, הציע חיים דן את השם עינת, במילים אלו:
 "עינת! קצר השם, צלצולו נאה, הולם את האזור וטבעו, קולע ליישוב החדש וטיבו. כי אל מעיינות עינינו נשואות: אל מי ברכה שישקו וירוו את אדמתנו, ואל מעיינות הרוח, העוז וההשראה, שיזינו ויפרו את מעשינו"". 
חיים היה מזכיר קיבוץ עינת בשנים 1954-1956. 
בצד פעילותו התנועתית-ציבורית עסק חיים דן בכתיבה פובליציסטית כבר בשנות ה-40. מכתביו מן הבריגדה לחברי רמת הכובש מתארים את נופיה של איטליה ואת העובר עליו בלשון פיוטית. למן שנות ה-60 גדל והלך המקום שתפסו הכתיבה והעריכה בחייו. ב-1960 קיבל תעודת עיתונאי מטעם עיתון "דבר", ב-1968 התחיל לערוך את "אגרת לחברים", שבועון של איחוד הקבוצות והקיבוצים. 
ב-1982 נתמנה עורך בהוצאת הקיבוץ המאוחד. חלק ממאמריו הרבים, ביניהם מאמרי ביקורת על ספרים, קיבץ בשני ספרים: במעלה ההר (מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, 1970) ורבדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985). 
בכל שנות חייו הצעירים והבוגרים היה דן פעיל התנועה, תנועת הפועלים הארץ ישראלית והקיבוצית על גלגוליה השונים. איש אידיאולוגי, או כפי שנכתב עליו בילקוט ווהלין עם הופעת ספרו רבדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985): "איש ציוני-סוציאליסטי מגשים". בצד הלהט הציוני סוציאליסטי שלווה אותו במעשיו הייתה בו "אהבה לספר ולתרבות העברית, למשיכה בעט סופרים ולתכנון ועריכת ספרים" (כרך ה' קובץ מ"א, ינואר 1987). מהספרים שכתב ומהספרים שערך, עולה דבר נוסף: החשיבות הרבה שייחס להנצחת הפרקים היפים והחשובים יותר בתולדות היישוב ותנועת הפועלים, וכן חשיבות הנצחת הדברים והכתבים של הוגיה ומוביליה, אנשים כמו ברנר וברל כצנלסון ואף טבנקין, שמן הקו האידיאולוגי שלו נפרד מבלי לשכוח לו חסד נעוריו האידיאולוגיים ב"החלוץ" ובקיבוץ "קלוסובה". נראה שבדומה לברל כצנלסון, אותו ראה כ"קלאסיקון" ה"תופס בעינו החודרת את היסודות הקבועים אשר בתוך שטף החיים" (במעלה ההר, עמ' 26), ביקש דן לראות את היסודות הקבועים, הראויים להנצחה, בתוך התהפוכות התנועתיות, ההיסטוריות והפוליטיות להן היה עד ובהן היה שותף בשנות פעילותו בפולין ובמרכזי התנועה הקיבוצית בארץ. את היסודות הללו כרך עם אהבת המילה ועט הסופרים שלו במאמרים שפרסם ואסף בספריו.
גם כאיש פרטי ואב לארבע בנות הקדיש דן רוב זמנו לספרים ולכתיבה. כך אפשר היה לשמוע אותו צוחק בעונג מעל גבי כתבי שלום עליכם או לראותו רכון בפעם המי יודע כמה על "מלחמה ושלום" של טולסטוי. ועם זאת היה איש משפחה מסור ואוהב, דואג תמיד לגורל בנותיו (אלה, אורה, רחלי וצפרה) וסבא אוהב לנכדיו. 
"חינוך פותח את העתיד", זוכר נכדו גיל רוטבלום את המסר המוקלט הזה שסבא חיים שלח לו פעם. "דברים אלה אני אומר לתלמידי היום", מספר גיל.
בערוב ימיו לקה חיים דן במחלה קשה. בעוד שצלילותו לא נפגעה, גזלה מחלתו באכזריות את יכולותיו הגדולות ביותר: הכתיבה והדיבור. מחותנו קלמן מצקביץ' ליווה אותו במסירות בשנות מחלתו כשהוא קורא באוזניו לעיתים מן העיתון. 
שבע שנים בדיוק לאחר פטירת רבקה רעייתו, נפטר דן בעינת, על מיטת חוליו. לצידו ישבו שתיים מבנותיו ושכנו שאול רוטברג, שקועים בשיחה בידיעה שהכרתו המעורפלת קשובה כמעט עד הרגע האחרון לדברים שכה אהב – שיג ושיח אנושי ויופיין של מילים.
יהי זכרו ברוך.