חביבה אילן

ילד הייתי אז, לפני שנות דור. את צעדי הראשונים עשיתי בחיק המשפחה הענפה. עם חביבה עברתי כברת דרך די ארוכה, בעיירה הקטנה אנטופול במחוז פוליסיה שבפולין. (היום ביילורוסיה המערבית שסופחה לברית המועצות בימי מלחמת העולם השניה). חביבה, דודתי, בת הזקונים מתוך שמונת הילדים של הוריה רחל ויוסף כגן.
רוב יהודי העיירה עסקו בחקלאות. בחווה החקלאית של משפחתנו היתה חביבה הכוח המניע. עסקה בגידול ירקות וכבישתם לשימורים. עבודת כפים ביום – ובהמשך, עוזרת לאמא שלה בסדרי הבית. רכונה היתה על ספרים וקריאה בערבי החורף הארוכים והקרים עד לשעות הקטנות של הלילה. בויכוחים הסוערים בחיק המשפחה, בין אחים ואחיות החלוקים בדעותיהם, השתלבה חביבה, אם כי בצורה שקטה ונעימה, כי נעימת הליכות הייתה בכל דרכי חייה.
שורשים עמוקים היו לקשרים שלנו. מוצא תרבותי משותף בצירוף ייחוס משפחתי מסוים. אך מעל לכל, השקפת עולם אחת. הרמוניה בתפיסת הדברים הבסיסיים שהיו עולמנו הקטן.
את דרכה לארץ מצאה חביבה באמצעות הנוער החלוצי בעיירה ובהמשך, בקיבוץ ההכשרה באזור וילנה שהוביל אותה להגשמה. אבל איפה שהוא בלב פנימה, כאב לה על שעזבה בית חם ומשפחה.
תחנתה הראשונה בארץ היתה נהלל, יחד עם יוסף יבל"א. שנים קשות של מעשה בראשית כאן בארץ שלנו, בהמשך בקיבוץ גבעת השלושה ובעינת.
… אחרי פרידה ארוכה מחביבה, בארץ, ואנוכי – אחרי שנות נדודים בברית המועצות ואירופה, נפגשנו בהתרגשות בתחילת 1947 בגבעת השלושה. הם – חביבה ויוסף ואורי הילד הקטן והנחמד בצעדיהם הראשונים בקיבוץ. הישוב היהודי בארץ במצור. ה"כלניות" – החיילים הבריטים נציגי האימפריה שרצו בגבעה ועסקו בחיפושי נשק. חביבה, כימים ימימה – שקטה, אופטימית ונרגשת מפגישתנו. פגישה איתי – שריד משפחתנו המסועפת בפולין.
חביבה היתה רעיה מסורה ואם אוהבת עד בלי גבול. כל הליכותיה אדיבות, עדינות וסבלנות. בשנים האחרונות נאבקה על חייה ומחלתה הקשה לא מרפה ממנה. אחרי חולי וסבל רב הוכרעה והסתלקה לבלי שוב. בזכרוני חרותה חביבה קורנת טוב לב, ישרה ונפש טהורה.
יהי זכרה ברוך!