זיו בנדר

חודש עבר מאז קיבלנו את ההודעה הארורה על מותך… המונח הזה הכל כך סופי שסוגר על התקווה והחלום מכל כוון, המוות הזה טורף את הקלפים.
כשאתה רחוק מאדם אהוב ולא יכול להיות עבורו גם בטוב וגם ברע, הכל הופך לקשה…
אנחנו בני האדם לרוב זקוקים לסגירת מעגל כדי שהמוח והלב יוכלו לעכל…
חייבת להגיד לך שזה לא מתעכל… הלב בוכה, המוח לא מפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו.. לא מפסיקה לדמיין איך הייתי מגיעה ללוס אנג'לס והיינו נפגשים והיית מחבק אותי ומתגאה בי.
יושבת בלילות, מסתכלת על התמונות שלך. אתה כ"כ דומה לאבא שלי אבל גם כ"כ שונה. תדע לך שמאד רצינו, כל כך חלמנו, היית חלק כל כך נוכח בשיחות שלנו, במחשבות שלנו. אפילו לפני 3 חודשים יניב שלח ווטס-אפ למספר האחרון שנתת למי שזכה לבקר אותך. (לצערי לא היה מענה).
כל כך כואב ואכזר שאי אפשר היה לחבק, להושיט יד, לגעת…
אני יודעת שבלב שלך אהבת את כולנו, פשוט לא יכולת…
תודה לך שבחיים שכן היו לנו ביחד היית דוד מהסרטים – מפנק, מפנק, מפנק.
תודה על שיחות הטלפון ועל הצחוקים, תודה על בת-מצווה מהממת שלא תישכח.
אני מבקשת ממך סליחה ומחילה ואני סולחת לך.
אוהבת אותך עד עמקי נשמתי ולנצח תישאר הדוד שלי.
מבטיחה לבוא הרבה לבקר אותך ולדבר איתך ביחד על הילדים שלי.
שנשמתך תנוח בגן עדן עם כל הטובים שכבר אינם.