הלל (בן) בן יהודה
כ"ה אב תרפ"ו - 05/08/1926
י"ד תשרי תשמ"ז - 20/10/1986
תולדות חיים
מתוך דברים שכתב בן לעבודתו של דובי דגאי נכדו – "אני ומשפחתי"
נולדתי בבסרביה (רוסיה) ב- 1926. אבי עלה ארצה עם הוריו וסבו, ואחרי כמה שנים חזר לחו"ל, התחתן ואז נולדתי אני. אחי ישראל נולד אחרי. והורי עלו ארצה עם שני ילדים קטנים והתיישבו בתל אביב.
הלכתי בת"א לגן ילדים "דוגמא" , ולאחר מכן למדתי 8 שנים בבית הספר לבנים ע"ש אחד העם. משפחתנו- משפחת פועלים, התקיימה בצמצום רב מעבודתו של אבי באריזת פרי הדר בחורף, והכנת ארגזים ותיקונים בקיץ.
מספר שנים גרנו בדירה קטנה וצרה, ללא חשמל ושירותים, לאור עששית למדתי והכנתי שיעורים ולמרות המצוקה הקפידו הורי שיהיה לי בגד נקי ללבוש ונעלים לנעול. מורי היו מטובי המורים בארץ, סופרים, משוררים ואנשי רוח.
סבי וסבתי עלו ארצה, וגם מצד אמי התרכזה כל המשפחה בארץ מלבד דוד אחד שלי (אח אמי) שאבד לאחר מכן בשואה. הם הביאו לי מתנה כינור ואמי תפרה לי שקית וכך שלחו אותי פעמים בשבוע ברגל לצפון תל אביב ללמוד נגינה. באותם ימים הצטרפתי לתנועת הצופים והשתתפתי בפעולות פעמים בשבוע. הרבה חברים וחברות הכרתי בצופים ולאחר שבגרנו, נפגשתי איתם בפלמ"ח בצבא, ואת חלקם ליוויתי לבית הקברות. מלחמת העולם השנייה וגורלם של מיליוני היהודים שנספו בשואה השפיעו עלי קשות. באותם שנים למדתי את מקצוע החשמל בביה"ס המקצועי ע" מקס פיין, שהיה בית הספר היחידי בת"א ללימוד מקצוע. כל יום בדרך לבית הספר התעכבתי ליד קיוסק וקראתי את העיתונים. בבית לא היה עיתון כי לא יכולנו להרשות לעצמנו את הדבר.
הכותרות השחורות על הרג אלפי היהודים בפולין השפיעו עלי מאד ורציתי לעשות משהו, ללחום בנאצים! אלפים מצעירי הישוב היהודי בארץ התגייסו לשורות הצבא הבריטי כדי ללחום בנאצים ואבי התגייס אז גם הוא.
אני נשארתי הבוגר בבית וסיימתי את לימודי בבית הספר וקיבלתי תעודת הסמכה, ואז פניתי יחד עם חברי לחיל האויר הבריטי שיגייסו אותנו, במטרה לעבור קורס טייס, ולהצטרף לשורות הלוחמים של טייסי ה- raf שהפציצו את גרמניה מדי יום. עברנו את המבחנים והמבדקים וקבלו אותנו לקורס יוקרתי זה. לצערי לא נתנו לנו להמשיך ולסיים את הקורס, ואנחנו "עפנו" משם עם דמעות בעיניים, אך שום דבר לא עזר. אותי העבירו ליחידה – טייסת 88 של ה-raf שחנתה באבו קיר על יד אלכסנדריה שבמצרים. עשיתי קורס של חשמל מטוסים, ושירתתי בתור חשמלאי מטוסים בטייסת, שנדדה דרך המדבר המערבי- בקרב על טוברוק, לוב, טוניס ומרוקו.
לאחר הפלישה של הבריטים לאיטליה, עברנו לסיציליה הגעתי עד צפון איטליה הגעתי עם הטייסת, שהתפרסה בקרבות האנציו והייתה במטריה האוירית של הטור המערבי של בנות הברית בכיבוש איטליה כולה. ואז נכנעה גרמניה הנאצית.
לאחר פירוק היחידה הועברתי לקפיר, ולאחר כשלוש שנות שירות, שוחררתי וחזרתי הביתה. במקום חופשת שיחרור, נסעתי לקיבוץ יגור בו היו חברי מן התנועה בשרות הפלמ"ח. משם לא חזרתי הביתה. גויסתי לפלמ"ח. נכנסתי לתקופת אימונים קשים של מורדות הכרמל, כשאנו מכינים את עצמנו למלחמה הגדולה שידענו שתבוא.
כך התחילה בשבילי מלחמת העצמאות. המשך המאורעות זרם במהירות, המצור על הגליל, הקרב על נבי יושע, הפשיטה על סאסא, כיבוש עין זיתון, המערכה הכבדה על צפת וכיבושה על ידי הגדוד השלישי של הפלמ"ח שעליו נמניתי.
השתתפתי במבצע "נחשון" לפתיחת הדרך לירושלים מן השפלה, כולל הקרב על לטרון שנכשל, דרך מבצע "דני" לכיבוש לוד ורמלה. פריצת המצור על הנגב במבצע "יואב" לכיבוש בית חנאן, ומיגור הצבא המצרי בכיס פלוג'ה, "משטרת נגבה" ושיחרור יד מרדכי. במסלול עקוב מדם, איבדתי עשרות חברים שגדלו וצמחו איתי בבית הספר, בתנועה ובפלמ"ח, והם חסרים לי עד היום.
עם תום מלחמת העצמאות והכרזת שביתת הנשק, שוחררנו מהפלמ"ח. עם השחרור עלינו להתיישבות והקמנו קיבוץ חדש על שפת הים פלמחים. במרץ ובמסירות השקענו הכל בכך ותוך שנה שקק המקום חיים.
קבלתי תפקיד של גזבר ומרכז קניות, ובנסיעותי התכופות לתל אביב פגשתי את גלילה (הסבתא שלך..מכיר?), התחתנו ברמת הכובש קיבוצה של גלילה , עברתי לרמת הכובש ושם נולדה ענתי (מכיר?..).
הפילוג בתנועה הקיבוצית אילץ אותנו לעזוב את רמת הכובש, ויחד עם מחצית חברי גבעת השלושה, הקמנו את עינת. כאן נולדה איה'לה, ונולד ניר, וכאן צמחה וגדלה משפחתנו עד ל-4 דורות, והעמיקה שורשים בקיבוץ עינת שהוא ביתנו.
דברים על קברו
בן היה חבר עינת. חבר נאמן, מראשי הקהל ומורי הדרך. ראה את המשק כביתו וחי את בעיותיו בכל רמ"ח אבריו, כל שטחי חיינו עניינו אותו. בכל פינה ידע לתרום מהגיונו, נסיונו ומתרבות חינוכו. בן, מעצם מקצועו, עסק רבות בתחום הפיזי והטכני של המשק. ראה תמיד כמה צעדים קדימה. היה בין הקובעים בתחום התכנון של מערכות החשמל, הקשר והאלקטרוניקה בחצר המשק. הצטרף לצוות המאפיה ובענף זה התמיד עד יום פרישתו.
כל שנותיו למד והתקדם ללא לאות, בארץ ובחו"ל, ביודעו כי הידע הוא המפתח להתקדמות הכלכלית והחברתית של משקנו. בן היה איש רעים וחבר נאמן. תמיד ראה את האדם הבודד במצוקותיו ולחם את מלחמתו.
בעינת בנה את ביתו ופה נולדו ילדיו ונכדיו. כאן התבססה וגדלה המשפחה ועמקו קשריה. מלכה, גלילה, ענת, איה וניר, איבדתם ראש משפחה למופת ואין תנחומים.
יהי זכרו ברוך.
דורון זלצברג