גולדה בבצ'וק

המוות בא בחטף. ואולי לא. מלחמתה של אמא במוות נמשכה שנים, סיבוב אחר סיבוב, ללא הפוגה וללא מנוחה. היא נלחמה במחלתה ללא חת, כשיצר החיים מפעם בה. תרופות וסמים היו מנת חלקה במשך שנים. חוליים רבים שכנו בה. אוסף של מחלות שאינן מתלכדות זו בזו, שכל אחת בנפרד כאילו מספיקה לקצר חייו של אדם. הלב שלא פעל כהלכה, סחוסים שחוקים, המביאים לצליעה. כל אלה יחדיו חברו, ולמרות זאת לא קוצר אצל אמא יצר החיים, וחייה לא עברו בצליעה, וליבה כאילו אמר : "אף על פי כן ! "
עם לכתה של אמא מאתנו נתייתם הבית. בית במובן הרחב של המילה, בית של אור וחום, בית לשני ילדים ושבעה נכדים. בית לאחותה וגיסה ולאחיינים. בית למשפחה הצרה והמצומצמת, בית למשפחה הרחבה והענפה, הפזורה על פני כל הארץ.
מה נתן לאמא את כוח עמידתה המופלא. מה נתן לה את הכוח להחזיק מעמד בצורה כה מעוררת כבוד? נדמה לי, שאמא שאבה כוחה מכמה מקורות, ובראש וראשונה – הידיעה וההרגשה שאנו הסובבים אותה זקוקים לה, ויש לה עוד מה לתת לנו.
אמא דמתה לשמש שבמנורה, במנורת המשפחה שבה שני עמודי תמיכה ושבעה נרות, כמניין הנכדים, ולכל נר מקומו המיוחד, אורו המיוחד. כל נכד היה לאמא עוד מעיין של חיים. אמא לא רק אהבה את הנכדים, אלא חיה אותם כחלק ממנה.
אנו יושבים בחדרה והוא דל וצנוע, אך עשיר מאין כמוהו. יש לנו בו רכוש עצום שאינו ניתן לחלוקה, אינו ניתן למישוש, אך הוא שווה עמל של שנים, שנבנה וטופח על-ידי אבא ואמא. יש לנו מורשת, טעם בחיים וחיים של טעם. יש לנו השקפת עולם ואמת-חיים, ועוד דברים שקשה עד מאד לפרטם לפרטים. אבל אנחנו יודעים, שהם שלנו, בדמנו ובחיינו, ואותם הורישו לנו אמא ואבא בחינוכם.
אמא ואבא הסתלקו בדרך דומה כפי שרצו – ללא טורח, מבלי להטריד וללא יסורי גסיסה ארוכים. אמא לא רצתה ליפול למעמסה, ולעיתים ויתרה על דברים רבים שרצתה אותם וידעה שבהשגתם אולי תקשה על אחרים.
… אמא כאומנית. מוזר בכלל לחשוב על אמא במושג הזה. אך לדעתי כזו הייתה. הבד היה חומר הגלם וממנו יצרה. שנים רבות עבדה בתפירה. את המקצוע עוד למדה בעיר הולדתה והמשיכה בו גם בארץ. החוט, הבד, המחט, הסנטימטר והמספריים, שהיו צמודים למכונת התפירה, היו כלי עבודתה. אמא אהבה את העבודה. ראתה בה ערך ומשענת. היא אהבה לתפור לילדיה ובעיקר לנכדיה. עשתה זאת מתוך שמחה. דווקא ההתמודדות עם חולצה ישנה, שמלה שגמרה את תפקידה, היו לה אתגר, וכל יצירת בגד חדש מישן, מהנה היה ונתן לה סיפוק רב. אמא תפרה במיוחד לילדים וההנאה הגדולה שלה היתה לראות את הילדים לבושים בבגדים שתפרה, וזה בעבורה היה יותר מתודה. העבודה היתה חלק ממנה. ממנה שאבה את כוחה ואת אושרה, והיא התמידה בה עד יומה האחרון.
אמא חיה את כל חייה בארץ, בגבעת-השלושה ובעינת. היא אהבה את המקום, גם אם לא היתה מהמדברים והמשמיעים את קולם, היתה ערה לנעשה במשק ובחברה. הסתפקה במה שניתן לה, קיבלה את החיים כפשוטם, והאמינה בדרך חייה שהיא בחרה בהם בהכרה מלאה.
בשנים האחרונות מאז פטירתו של אבא, היו חייה של אמא קשים. היא היתה לבדה, אולם לא בודדה. משפחתה הגדולה, הפזורה בכל הארץ, באה לבקרה ודאגו לה. ומשפחה זו ובני-העיר, שהם חלק מהמשפחה, כולם-כולם באו להיפרד ממנה בדרכה האחרונה, ורחב הלב לראות את כל אוהביה.
בעינת, בביתה הצנוע והחם, היתה הדלת פתוחה וחברות באות לגלגל שיחה, וכשהייתי רואה זאת, שמחתי, ביודעי עד כמה חשוב ונעים הדבר לה.
אבא, אמא, חנה ומרדכי, היו יותר מקרובי משפחה. הם היו חברים טובים. מאז שעברנו לעינת הם גרו בבנין אחד, שנהפך לבית משותף. יחד עבדו וטפחו את החצר והגינה, שתלו עצים והיו שותפים לכל השמחות. שתי הדירות חד הם, והמשפחות שזורות זו בזו. אבדה לחנה ומרדכי לא רק בת משפחה, אלא בעיקר – חברה טובה ומסורה.
אמא נפטרה בחודש ינואר, שבו חלים שלושה ימי-הולדת של נכדיה, וכפי שרצתה, נחוג ימי-ההולדת אלא ונמשיך לטפח את מסורת הבית, ומורשתם של אבא ואמא ינחו אותנו בחינוך ילדינו-נכדיהם.