בתיה ינאי

אמא, אמא יקרה שלנו…. אתמול בצהריים נפרדת מאיתנו. ככה, לפתע וללא שום סימן מקדים, ללא שום הכנה. אשה צעירה, בריאה ומלאת שמחת חיים. נפרדת מאיתנו ולא השארת לנו אפילו רגע להיפרד ממך חזרה, מלבד נשיקה אחרונה על מצחך. והנה אנחנו, המומים, מופתעים וכואבים.
אמא, אנחנו יודעים גם שלא באמת נפרדת מאתנו ושלגמרי לא עזבת אותנו. ברור לנו כי בכל מקום ומכל מקום שתהיי בו, את עדיין משגיחה עלינו, עדיין דואגת לנו ועדיין עושה כל שבידך בכדי שיהיה לנו רק טוב. בדיוק כפי שעשית בחייך, בהם הקו המנחה אותך היה תמיד שלמותה ואושרה של משפחתך, של אבא, שלנו, בנייך ובתך, ושל נכדייך ונכדותייך.
משפחה זו, אשר הקמת ביחד עם אבא, משפחה אשר טיפחת לאורך השנים, קיימת ביד בטוחה והנהגת באהבה לאין קץ, במסירות רבה ובאכפתיות שאין לה גבולות. לא היה אף אירוע במשפחה, קטן כגדול, שלא זכה לציון הראוי לו בארוחת ערב או במפגש משפחתי. ותמיד, כאשר ארגנת וקראת, הגענו כולנו, הילדים והנכדים, לחגוג יחד, והשולחן הגדול בביתכם כבר לא היה גדול מספיק להכיל את כל משפחתך והיה צורך להוסיף שולחנות נוספים בכדי שיהיה מספיק מקום למשפחתך הענפה, לכולנו.
לא רק בנו נגעת, גם במשפחתך המורחבת, גם בחברים ומכרים, רחוקים כקרובים, כל מי שפגש בך וכל מי שהייתה לו הזכות להכיר אותך מקרוב. בכולם נגעת, את כולם אהבת, אהבה כנה ואמיתית. והם אהבו אותך כך חזרה… לכולם עזרת ככל יכולתך ולכולם תחסרי עכשיו עד מאוד.
ישבנו אתמול, ילדייך, לאחר שנפרדנו ממך, וחשנו יחד איך להודיע לנכדים על דבר מותך. חשבנו על כך שהצעירים שביניהם עוד לא יבינו את משמעות מקרה נורא זה. אך אז עלתה ההכרה שגם אנחנו ה"מבוגרים" עדיין לא תופסים ועדיין לא מעכלים את משמעותו המלאה. משמעות אשר תתברר לנו במלואה רק בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים שיבואו… איך לא נזכה יותר לראות את חיוכך, להיות במחיצתך ולקבל חיבוק ונשיקה. איך יראו החגים והאירועים מעכשיו והלאה, כאשר את כבר לא יושבת בראש השולחן, או יותר נכון מתרוצצת מהמטבח לשולחן ובחזרה, הלוך ושוב, עד אשר מישהו צריך לגעור בך שתשבי כבר ותנוחי.
ואיך לא נזכה לדבר איתך, לשתף אותך בכל אשר עובר עלינו, בפתיחות ובכנות אשר הייתה אפשרית רק איתך. על כל דבר ועניין, על כל הישג וכל בעיה, על כל חוויה משמחת או מאתגרת, על כל התלבטות כזאת או אחרת. ואת תמיד בהקשבה ובמלוא תשומת לב, תמיד תומכת ללא סייג, אוהדת ללא גבולות ואוהבת במלוא מובן המילה. וכמובן, תמיד הכי חשוב לך הוא "רק שיהיה לכם טוב". גם כאשר היה נראה כי אפשרות אחרת מזו שעליה החלטנו הייתה עדיפה עלייך, עדיין, הכי חשוב לך היה שנעשה רק מה שעושה לנו טוב ושנהיה מאושרים. שתמיד נהיה רק מאושרים.
ועכשיו אנחנו בוכים ואין מי שתכוון אותנו לראות את הטוב כרגע ואין מישהי שתנחם אותנו ותנגב את הדמעות מלחיינו.
עברת חיים מלאים ושלמים, אמא. חיים שלא היו תמיד חיים קלים ופשוטים, אך תמיד ידעת לראות את האור שמאיר בכל דבר ובכל מצב ומפזר את החושך שלרגע נראה כי משתלט על הכל. איבדת בת, אחותנו, 24 שעות לאחר לידתה. ולמרות החוויה הנוראה מכל הזאת, יצאת מחוזקת גם מחוויה זו, שאין קשה ממנה לאם, והמשכת הלאה באופטימיות בלתי נגמרת. והלוואי ונשמתך שם למעלה כבר פגשה והתאחדה עם נשמתה של בתך זו ועכשיו גם היא זוכה באהבתך, אהבה שאין שניה לה… ואתן שתיכן שם למעלה, משגיחות עלינו ודואגות שגם כעת, נדע אנחנו, שנשארנו פה בעולם זה, להישאר תמיד אופטימיים ולהמשיך הלאה, למרות כל הקושי ולמרות כל העצב.
אמא, גידלת משפחה לתפארת, לימדת אותנו לשמוח במה שיש ולא להצטער על מה שאין. גידלת את ילדינו, נכדייך ונכדותייך, באהבה ובמסירות רבה ומעוררת השראה והם תמיד החזירו לך אהבה גדולה חזרה. ביתך תמיד היה ביתנו, תמיד היה ביתם של ילדינו ואנחנו מבטיחים לך שכך גם ימשיך להיות. הבית של אבא ושלך ימשיך להיות בית של אהבה, בית של משפחה. כולנו, אבא, אנחנו וילדינו, נמשיך בדרך אשר אותה התווית לנו כל חיינו. תמיד נדע לשים את המשפחה מעל הכל. תמיד נדע לראות את הטוב בכל מצב.
תמיד, תמיד נזכור אותך ולא נפסיק לאהוב אותך.