אריה ברסלר
י' תמוז תרס"ז - 22/6/1907
ט' אדר תש"מ - 23/2/1983
תולדות חיים
אריה ברסלר נולד בוישקוב, עיירה על-יד ורשה. להוריו שלום וחנה.
סבו היה רב, ומפיו למד הנכד תורה וקיבל סמיכות לרב. אולם אריה פנה לארגון "החלוץ" ועלה לארץ-ישראל.
ראשית עבודתו בארץ הייתה בפלוגת עין-טבעון (כפר יחזקאל) של קיבוץ עין-חרוד. אחר כך עבר לפלוגת קיבוץ זה בפתח תקוה. זו התאחדה עם חבורת "מעבר" (קבוצת פועלים ששכנה באוהלים ליד בית מועצת הפועלים בפתח תקוה, ועבדה בפרדסי המושבה).
ב – 1925 הקימו שתי הקבוצות ("עין חרוד, ומעבר") את קיבוץ גבעת השלושה ששכן על גבעה ממזרח למושבה.
ב – 1927 הוחלט על השתייכות גבעת השלושה לתנועה הקיבוצית "הקיבוץ המאוחד".
עם הפילוג בגבעת השלושה, בשנת 1953, עבר אריה עם רעייתו רחל שטרן ז"ל ובתם ערה, ואחותו של אריה – פרידה, והיו בין מקימי עינת. בנו הבכור אשל עבר בתחילה לקיבוץ גבעת השלושה החדש שהוקם סמוך לעינת בשטחי "נזלה" הקרובים יותר לירקון.
אריה בדרכו הארוכה בקיבוץ, נשא בכל התלאות, המחסור והמצוקות שעברו על קיבוצנו – ביחוד בשנים הקשות של שנות העשרים והשלושים, זו הייתה התקופה הקשה של מלחמה על ה"עבודה עברית", בפרדסנות וגם בבניה. וכך גם במאבק הקשה על הקמת המשק העצמאי.
אריה לא נרתע ולא הצטרף לרבים שהתייאשו מהאפשרות של קיום חיי קיבוץ במושבה. רבים מהם עזבו את הקיבוץ וגם את הארץ.
אריה היה איתן באמונתו הציונית והקיבוצית. הוא זכה לראות בנצחון אמונתו בהקמת עינת. עינת – המתפתחת איתנה וברמת חיים אנושית לחבריה.
אריה היה איש המטעים, ורחל רעייתו – מנהלת המשתלה – משפחת חקלאים שעינת התברכה בה.
בשם בית עינת אני נפרד ממך אריה. שלום לעפרך.
יהי זכרך ברוך.
יחיאל דובדבני
בימי פריחה
(לזכר אריה ברסלר ששנים רבות היה נוטע ונוטע)
עברו ימי החורף, כשכל המטע היה עוד בשלכת והעצים נראו חשופים, ללא כל עלווה, כשהם שקועים בתרדמה ובמנוחה, לאחר כובד הפרי, שהיה עמוס עליהם בימי הקיץ.
והנה חלפו, עברו הגשמים, ואיתם הקור, ושמש אביב מקדימה לזרוח, לחמם.
מדי בוקר, בפאתי מזרח, מעל הרי מגדל-צדק, מציצה ומופיעה החמה בכל הדרה.
האביב החל במטע. ראשית קינון הצפורים. שחרורים, בעלי מקור צהוב, מדלגים ומתעופפים מעץ לעץ. הפשוש הקטן, דוגר בקינו החבוי בין השיחים. הדוכיפת הגאה, כשנזרה על ראשה, מרחפת ועפה לה. זוג תורים נראים שלוים ורגועים על אחד מאמירי עצי-האגס, וקול המייתם נשמע.
והנה, לקול רננת הצפורים וחום השמש, החלו העצים להקיץ מתרדמתם. יום, יום, בוקר, בוקר, אתה רואה ומבחין, איך העצים, שעמדו כל החורף חשופים, הולכים ומתכסים בפרחים לבנים, ורודים, אדמדמים.
הראשונים החלו לפרוח עצי התפוח מזן ורד. עטויים בפרחים ורודים ולבנים. הם עומדים במלוא הדרם מול הגפנים, שכניהם, השקועים עדיין בתרדמתם. אחריהם החלו פורחים השזיפים, הכל מבהיק וזוהר. כל עץ שזיף עטוף, כאילו בהינומה לבנה, ככלה בחופתה.
והנה פרחי השמש. בתחילתם אדמדמים במקצת, אך הולכים ומוורידים. עצי-המשמש, צמרותיהם נישאות אל על, ושורשיהם באדמה דשנה, אדמת סחף. מים בשפע. הכל אומר: פרח וצמח! כל עץ ועץ בפריחתו נראה כזר גדול וענק.
והאגסים, אף הם החרו-החזיקו אחריהם. מדי פעם בפעם יכולת להבחין בפקעים ובניצנים, וכעבור זמן מה, בפרחים לבנבנים, מופיעים ומכסים את העצים. שורות, שורות מיתמרים, עצי האגס במלוא פריחתם ותפארתם.
בכל אשר תפנה – אך פרחים ופרחים. והפרדס עם ריח הבושם הנעים והמשכר. מטע הנשירים, על פרחיו המקסימים. הכרם בראשית הצמיחה. הכל אומר שירת-יה !
עומד אתה נפעם מול ההוד וההדר. ומי אני שאדע לפאר ולרומם את מעשי היוצר והצור, את פלאי הטבע, על כל יפעם וזיוום. אך חוש אחוש, כי הם מקור יניקתי !
ישראל כץ – 29.4.1983