אסתר שחף – כהן

אסתר בתם של קלריסה ומשה נולדה בל"ג בעומר. אמא סיפרה שישבה במרפסת הדירה בתל אביב, מסביב בערו המדורות כאשר התחילו צירי הלידה.
אסתר היתה תינוקת יפהפיה, סקרנית ומהירת תפיסה ונבונה. כשהייתה בת שנתיים, נפרדו הוריה ואמא עברה עם אסתר לכפר הילדים, "בן שמן". אמא (קלריסה) הדריכה בני נוער דוברי גרמנית שהצליחו לעזוב את גרמניה בזמן אך ההתאקלמות בארץ הייתה קשה.
באותה תקופה עבדה גם רבקה, אחותו של משה בבן שמן בפרויקט חינוכי זה, ועזרה לאמא בגידולה של אסתר, אותה אהבה כבת.
ב- 1942 סידר ברל כצנלסון, סנדקו של משה וידידו של אביו יעקב, לאמא עבודה כגננת בגבעת השלושה. יצחק זלצברג התמנה לסייע לה בעברית. מלימוד העברית התפתחה זוגיות. ב – 1943 נולדתי אני. רבקה ומשה היו חלק מן המשפחה. לא זכור לי שהייתה העדפה או אפלייה. אבא היה מסור מאד לאסתר, ולי היה קשר עמוק עם משה ורבקה שנמשך לאורך שנים רבות. מאוחר יותר התברכנו גם בדורון שהיה אהוב על כולם.
אבא סבר שמשה נוקשה וקפדן בעקרונותיו החינוכיים, ובעדינות ורוך ניסה לאזן – יותר ברוח קורצ'אק. רבקה הייתה הדודה, חמה ואוהבת, תמיד שם בימים של משבר, ולנו הדור שגדל ללא סבים וסבתות – היא הייתה נדיבה בעלת ידי זהב ורעיונות יצירתיים. היא תפרה לנו את התחפושות לפורים, בנתה בית בובות שהשתרע על פני כרבע מן החדר בדירה הקטנה, עם בובות, בגדים להחלפה, ארונות, שולחן וכיסאות, מיטות וכלי אוכל.
היא הכינה פנס קסם עם תמונות מגולגלות על כפיס עץ ויחד איתה בנינו עפיפונים.
המעבר של אסתר לחינוך המשותף והלינה המשותפת היה קשה ומורכב. שנים רבות לאחר מכן, לאחר אחד הניתוחים, ישבתי לידה, וכנראה בהשפעת הנרקוזה חזרה לאותה תקופה וסיפרה כי נשכחה ביומה הראשון בגבעת השלושה על גג חדר האוכל, בבהלה וחוסר אונים לבדה בעולם זר.
אהבתה הגדולה של אסתר הייתה המוסיקה. היא התמכרה לנגינת הפסנתר במשך שעות רבות ונסחפה לעולם הצלילים. אהבתי לשבת מאחוריה, לעצום את העיניים ולנדוד למחוזות אחרים.
אסתר אהבה את הטבע ורטנה נגד " שלמת בטון ומלט". ההורים היו עסוקים מאד ואסתר הייתה בשבילי כמו אמא קטנה. יחד יצרנו לעצמנו עולם אחר, חבוי, נסתר מן העין הבוחנת של הקיבוץ שמולו הרגשנו שקופות וחשופות. אהבנו לשוטט בין השיחים, הפרדסים, גבעת השקדיות וגבעת הצבעונים.
במרכז הקיבוץ, בקרבת בתי הילדים ניצב עץ תות – מקדש הסתר שלנו. אסתר שהייתה ספורטיבית, טיפסה ראשונה והושיטה לי את ידיה – הייתי ילדה מסורבלת וכבדת תנועה. ושם בים הירוק של עלוות התות, קוטפות מן הפרי המתקתק וקוראות בספרים – מצאנו את קסם החופש – להיות רואה ובלתי נראה – תחושה משכרת ומשחררת. מהרבה בחינות אסתר הייתה "ילדת בר" שובבה, מלאת הומור ודמיון.
ב- 1948 ילדה אמא את דורון בבית חולים "בילינסון" וכמנהג אותם ימים שהתה בבית החולים כ -7 ימים. לא היה קץ לאושרנו. היינו שיכורות מתחושת החופש – אמא בבית חולים, אבא בעולם הספרים ואנו לנפשנו. איש לא הטריד את מנוחתנו – פרפרי חופש.
כשהיו אזעקות הסתובבנו יחד בהוויה קסומה של חרות ללא כל מסגרת כופה. רצינו לתת לאמא מתנה ראויה לקראת שובה הביתה ולהכין זר פרחים. עם רדת הלילה הצטיידנו בשני זוגות מספריים ובחסות החשיכה פסענו בלאט אל קודש הקודשים – גינת חדר האוכל, מטופחת לתפארת – בעודנו קוטפות בזהירות כדי לא לחבל יתר על המידה, מצרפות לזר פרח פה ופרח שם, נפלה פצצה על גג חדר האוכל ופרצו להבות ואנשים התאספו.
בחשאי מתחבאות בין השיחים והעצים , מסתירות כמיטב יכולתנו את הפרחים חזרנו הביתה. אבא היה עדיין שקוע כולו ורובו בספריו. הנחנו את הפרחים בצנצנת זכוכית ומלאנו מים, מאושרות ומלאות סיפוק מן המשימה שהסתיימה בהצלחה.
אסתר ואני אהבנו להמציא מחזות ולשחק בהם במגוון תפקידים, כשאנו שואלות חפצים מארון הבגדים של ההורים. בפינה מוסתרת גילינו שמלה מהודרת שכמוה ראינו רק בעולם הסרטים – חרוזים במבחר גוונים ודגמים רקומים עליה. מצאנו אוצר!! לאחר כמה פעמים בה שימשה השמלה במחזות שטווינו, עלה רעיון נוסף – לפרום את החרוזים ולהכין מהם שרשרת. בעודנו שקועות במלאכת המחשבת, פתחה אמא את הדלת, קפאנו במקום מרוב אימה ואשמה – אמא לא נזפה, לא גערה, הביטה בעצב, נאנחה ואמרה – "ממילא לא תהיה לי הזדמנות ללבוש את השמלה בארץ, בברלין לבשתי אותה כשהלכנו לאופרה, לקונצרט או לנשפים". לפתע נפער לעינינו סדק לאותו עולם שמעבר לים, מעבר למקום וזמן, שבגלגול חיים אחר, אמא הגיעה ממנו. תחושת האשמה רק גברה, הנה במו ידינו נתקנו אותו חוט סמוי שקשר את אמא לשם, למקום, שלא היה לנו חלק בו.
זמן קצר לאחר שעברנו לעינת, עברה אסתר לתקופה קצרה לבית אביה, שעמד על כך שתלמד בתיכון עירוני. באחת הפעמים שיצחק, אבינו ואני, באנו לבקרה בתל אביב, הבנו שזו תקופה מאד קשה עבורה, ולאו דווקא מבחינת ההשתלבות במסגרת הלימודים. יצאנו מדירתו של משה, אבא היה נסער מאד ונחוש, וכנגד דעתם של אמא ומשה, ועד כמה שזכור לי מעולם לפני כן או אחר כך, לא עמד בתקיפות כזו על דעתו שאסתר צריכה לחזור הביתה, לעינת. אסתר אכן חזרה ופרחה. זמן לא רב אחר כך פגשה את ראובן שהגיע עם משפחתו במפעל "מן העיר אל הכפר". המוסיקה חיברה אותם. אסתר ניגנה בפסנתר וראובן ליווה אותה בחליל צד שירש מדוד-רבא שלו שהיה מנצח האופרה של ברלין. החברות נמשכה גם הצבא – ראובן בצנחנים ואסתר מקפלת מצנחים. בגיל 19 התחתנו. אסתר הייתה מאד ביישנית. החופה עמדה להיערך בחצר הבית. כשהתחילו להגיע האורחים התחבאה מאחורי וילון במטבח הקטן. כל הניסיונות לשכנע אותה לצאת עלו בתוהו, עד שהגיעה דודתה האהובה רבקה, שבלשון רכה וחיבוק הוציאה אותה מן המחבוא.
אסתר למדה הנהלת חשבונות וראובן היה מדריך צניחה והצטיין בצניחות חופשיות. בסוף שירותו הצבאי הצטרף לצבא קבע. אסתר הייתה חופשיה בדעותיה ולא הייתה מוכנה לקבוע את חייה על פי האסיפה הכללית. הם עזבו את הקיבוץ לדירת חדר קטן עם משפחה נוספת בחדר שני, עם מטבח, אמבטיה ושירותים משותפים. החדר היה מטופח בטוב טעם, נקי, תמונות על הקיר וכוננית ספרים.
מאוחר יותר קנו דירה ברח' הרואה 279 ברמת גן. ב- 1962 נולד אורי. במשך כמה חודשים שכבה אסתר בשמירת הריון בבית ההורים בעינת. באותם חודשים גססה רבקה ממחלת הסרטן. רבקה הכינה מראש מכתבים שבעלה שלח לאסתר מגבעת חיים מדי שבוע. רק לאחר לידתו של אורי נודע לאסתר שדודתה נפטרה, והאבל נמשך זמן רב.
במסגרת תפקידו בצבא, ראובן נעדר לחודשים רבים, ואנחנו כולנו התגייסנו לעזור בגידולו של אורי, כך שאסתר שתוכל להמשיך ללמוד באוניברסיטה. היא למדה מתמטיקה ואנגלית. פעמים רבות קראנו בערבים מחזות באנגלית.
ב- 1968 אסתר וראובן נשלחו מטעם המדינה לשגרירות בון.
ב- 1970 נולדה מירי – אסתר קראה לה "קרן האור" שלי ושמחה בה מאד.
באחד ממכתביה אליי כתבה: " למה לא סיפרו לנו כמה יפה הגולה". לאחר זמן מה התגלה הסרטן. הרפואה בגרמניה באותה תקופה לא הייתה במיטבה ולכן הגיעה אסתר לניתוחים והקרנות בארץ. בזמן ההוא לא נהגו הרופאים לשתף את המטופלים בשיחה על ה"מחלה". אסתר קראה את הגיליון הרפואי כנגד הנוהל, בגלוי ובהתרסה. גם על המוות לא נהוג היה לדבר, ואסתר רצתה לדבר על הכל, ודיברנו… דיברנו על הכל וגם צחקנו…
התלוויתי אליה להקרנות ולאחר מכן, ישבנו בקפה, הלכנו לאורך חוף הים ברגליים יחפות, לבתי קולנוע או לחנויות אופנה עילית ברח' דיזנגוף, לקניות ומדידות שתמיד שמחו את ליבה. ליבה היה שבוי ליופי בכל צורותיו – טבע, אמנות ובגדים.
בינתיים פיתח רופא בגרמניה לראשונה את הטיפולים הכימותרפיים ולמרות התחזיות הקודרות על משך הזמן שנותר לה, הטיפולים החדשים נתנו תקווה והאריכו את חייה לתקופה של כשנתיים.
מאז ילדותנו העניקה לי אסתר את התחושה שלידה אני מוגנת, ויחד עם זאת קינן החשש פן תיעלם פתאום. לאחר תום מלחמת העצמאות, אסתר לקחה אותי לתל-אביב לחזות "במצעד שלא צעד". היה קהל רב וצפיפות ואנשים דחפו ודחקו אלה את אלה, ולפתע מצאתי את עצמי לבד בתוך ההמולה. הזמן עצר מלכת ואיני יודעת כמה שעות חלפו ואיך מצאה אותי אסתר, מבוהלת כמוני. כמובן החלטנו לא לספר על כך לאמא.
אסתר אהבה מאד את הים, אותי הוא הפחיד, אהבתי להתבונן במקצב הגלים, בהתחלפות הגוונים, אך יושבת לבטח על החוף. אסתר השליכה עצמה אל קצף הגלים, מתמכרת לתנופתם ושוחה הרחק הרחק אל המעמקים וככל שחלף הזמן גוברת החרדה. היא תמיד חזרה נוטפת מים ומחויכת.
קיבלנו כל אחת זוג סקטים, לאחר ניסיון אחד ונפילה אחת, ויתרתי. אסתר לעומת זאת שעטה למרחקים. זה היה מחוץ לשער גבעת השלושה ובתוך דקות נעלמה לרחובות פתח תקווה. אני יושבת בצל, דואגת שמא נפלה, שמא נתקלה במכונית עוברת או בעץ. הדאגות מכרסמות – אך הפלא ופלא הנה היא חוזרת, נסערת ומאושרת.
מגרמניה מגיעים מכתבים שאינם מבשרים טובות, השלוחות מתפשטות והטיפולים אינם עוזרים, והייסורים והמכאובים הולכים וגוברים. וכבר מדברים על ימים ספורים ומדכאי הכאבים אינם מסייעים לסבל. בלילה חלמתי שאסתר באה אליי ומבקשת שאעזור לה, שהיא כבר חלשה מדי ואינה יכולה לעשות את המעבר לעולם שמעבר, מעבר לייסורים, ואני נאחזת בה ואינני מסוגלת להיפרד…
בבוקר על השביל שליד המזכירות פגש אותי דורון וסיפר כי אסתר נפטרה בלילה.
וכמו שכתבה חברתה הסופרת חוה ניסימוב:
"בַּרְבּוּר יְפֵהפֶה/ שֶׁתַּשׁ כּוֹחוֹ,/ כְּנָפָיו שְׁמוּטוֹת/ שָׁקַע אֶל אֲפֵלַת הַמְּצוּלוֹת…"
יהי זכרה ברוך.