אליעזר בוגטין

שם הורי חנן וחנה, נולדתי בעיירה "הורדישץ", את ביתם הקימו בעיר מחוז חדשה שנבנתה בשם "ברונוביץ" בפולין.
לא ידועים לי שמות הסבא והסבתא שלי, אני בקושי זוכר דמויות שקראו להם סבא וסבתא מצד אבא. לסבתא מצד אמא שלי קראו מרים, אותה ראיתי יותר מאוחר וזוכר אותה במקצת. הורינו קיבלו חינוך מסורתי וכולם ניהלו בית יהודי מסורתי על כל המשתמע מכך. אולם לא היו קנאים והבינו את הזמנים החדשים והשלימו גם עם השינויים החדשים שהכניס הדור הצעיר אז.
להורי היו 4 ילדים, שני בנים ושתי בנות, אני אליעזר בן הזקונים, לאחיו קראו: לאה, מנוחה, ובנימין. אחיו ואחיותיו נישאו והקימו ביתם בעירנו על יד ההורים. מנוחה אחותי בעלה וילדיה, בעלה של אחותי לאה והוריי נספו בשואה.
אחי בנימין ואחותי לאה הספיקו לברוח מהגטו ליער ולחמו בשורות הפרטיזנים.
בנימין ולאה עלו ארצה לאחר גמר מלחמת העולם השנייה, לאה נישאה מחדש עוד בחו"ל, עלתה לארץ באונית מעפילים וגורשה לקפריסין. במאמצים רבים ולאחר תלאות ונדודים רבים עלתה ארצה, ובנתה את ביתה בקרית חיים. נולד לה בן שנקרא על שם אבי חנן.
אחי בנימין ניסה להיקלט בארץ, לא הצליח והיגר לקנדה. הוא התפרנס כצלם ולא הקים משפחה. נפטר לפני 11 שנים בקנדה.
אני נקרא סבא אליעזר כי גדלתי כבן זקונים מפונק קצת.
בבית חונכתי על ידי אימי חנה, ספגתי תרבות יהודית ואהבה לעם ישראל ולטבע. בגיל צעיר הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית, הייתי פעיל ומתנדב בכל מיני פעולות ציוניות שנעשו בעירנו. קיבלתי חינוך והשכלה למעלה מעממית, והיתר למדתי מקריאה ולימוד עצמי שבזה הייתי שקדן וחרוץ ומסור.
בתנועה פגשתי את סבתא פרלה, היינו חברים מגיל צעיר וגם בהכשרה חלוצית בעיר וילנה. העבודה הייתה קשה, המזון היה דל והניתוק מהבית היה קשה אבל חיי החברה היו יפים. שם היינו עד שהגיעו רישיונות העלייה. נסענו הבייתה להתחתן ובתחילת 1933 עלינו ארצה.
סבתא עבדה במשתלה ואחר כך בטיפול ילדים ובמטבח. אני עבדתי בפרדסים ובכל מיני עבודות חקלאיות. והייתי גם צבעי. פרלה ואני היינו בין חברי "ההגנה", התאמנו ברובים, רימונים, וכל מיני כלי נשק. בקיבוץ רמת הכובש עברנו את שנות מאורעות הדמים ומלחמת הכנופיות, וגם את מלחמת השחרור.
ב-1935 נולד הבן הבכור שנקרא יצחק, על שם אבא של סבתא שניספה בשואה. יצחק גדל בתקופה של צנע. הוא היה ילד זריז נמרץ וספורטאי טוב. כעבור עשר שנים נולדה הבת הדסה, שאת שמה בחר אחיה עם בני כיתתו.
חיינו ברמה עם הטרדות האנגלים וחיפושי הנשק וכך גם במלחמת השחרור. באותה תקופה לפני קום המדינה, היה רמת הכובש ישוב ספר, שסבל רבות מהערבים בסביבה. סבא וסבתא השתתפו בחיפושי נשק ובהטרדות האנגלים, וכן במלחמת השחרור. אז הוציאו את הנשים והילדים, ושלחו אותם להיות בגבעת השלושה, ואחרי זה במוסד אונים. המשק עמד בגבורה נגד אויביו, אחרי מלחמת השחרור חזרו החברים והנשים עם הילדים למשק והקימו קיבוץ לתפארת.
בשנת 1952 עקב ויכוחים קשים ומריבות עם חלק מחברי רמת הכובש (דברים שנשכחו מזמן וכעת אנו חברים טובים), עברנו לנזלה, והתחלנו לבנות יחד עם חלק מחברי גבעת השלושה, את ביתנו עינת.
היינו בן המשפחות הראשונות שעברו לישוב החדש, לא היה חשמל, מדרכות, מכבסה וגם לא מטבח. היה קשה מאד. אבל כחלוצים התגברנו והמקום הלך ונבנה עד שעכשיו עינת מקום בנוי ומפותח יפה.
אני עבדתי בצבעות ובפרדס, סבתא עבדה בטיפול ילדים ובמטבח. הילדים הלכו וגדלו, יצחק גמר בית ספר והתגייס לצבא. הדסה סיימה סמינר. כל אחד מהילדים הקימו משפחה בישראל, יצחק נשא לו לאישה את ימימה בת פסיה ושמואל וולניץ, גם הם מרמת הכובש. אבא של ימימה נפצע ונהרג בימי המנדט הבריטי בחיפוש נשק ברמת הכובש. אמא שלה לא התחתנה יותר וגידלה את בתה היחידה ימימה. לימימה ויצחק נולדו חמישה ילדים: שמואל (מולי), יהלי, שרון, יורם ותלמה.
ימימה הייתה גננת הרבה שנים, אחרי זה עבדה בבית הילדים, וכיום מחסנאית במחסן בגדים. יצחק למד חינוך גופני, כיום הוא רכז קניות ועוסק רבות בספורט הריצה. יש לו תעודות ומגינים רבים על הישגיו. מולי, יהל ושרון נישאו. מולי גר בכפר החורש, שרון בטבעון, ויהלי עם שני בניו בעינת. הדסה נישאה למנחם בן גבעת השלושה, ולהם שלושה ילדים: שי, סיגל ואביטל. כולם חיים בעינת.
סבא וסבתא עובדים, ומוצאים ענין גם בעת זקנתם בכל המתרחש סביבם.
סבא עובד במאפיית "עין בר", וכותב שירים. הוא הוציא שלושה ספרים לילדים, שני ספרי שירה וספר סיפורים.

אליעזר נפטר בגיל 81 אחרי מחלה ארוכה ונקבר בעינת.
יהי זכרו ברוך.