אליהו כהן

ג' תשרי תרצ"ט - 28/09/1938

י"ז אדר תשנ"ח - 15/03/1998

תולדות חיים

אליהו נולד בקיבוץ רמת הכובש בשנת 1938. בן בכור להוריו יהודה וזלטקה כהן, ואח בכור לשתי אחיותיו – צפורה ויעל.
בשנת 1953 הצטרפה המשפחה עם עוד חברים מרמת הכובש ומגבעת השלושה הישנה לקבוץ עינת שנוסד כתוצאה מהפילוג בתנועה הקיבוצית. ההורים היו בין מייסדי הקיבוץ החדש.
אליהו התבלט בילדותו בכישרונותיו הספורטיביים. היה שחיין מעולה שעזר לחבריו ללמוד שחיה. היה אמיץ לב, לא חשש לקפוץ למי בריכת השחייה מהמקפצה הגבוהה. הצטיין בכל ענפי הספורט – קפיצה, משחקי כדור והתעמלות. במיוחד הצטיין בכדור-עף,
אליהו התגייס לצה"ל בשנת 1956 – התנדב ליחידת הצנחנים והשתתף במבצע "קדש". בתום שירותו הצבאי חזר לעינת. באותה תקופה התקשר עם נירה דגאי והם היו לזוג אוהבים. בשנת 1960 נישאו אליהו ונירה והקימו את משפחתם בעינת. לזוג נולדו 3 ילדים : שועא, גלעד, וחגי.
אליהו שאהב לעסוק בספורט החליט להפוך את תחביבו למקצוע ובשנת 1961 החל ללמוד במכון וינגייט הוראת חינוך גופני ומורה לגיאוגרפיה. בסיום לימודיו החל בתפקידו כמורה לחינוך גופני ומחנך בבית הספר בעינת.
בשנת 1964 הוקמה בעינת קבוצת כדור-עף, אליהו היה ראש הקבוצה, שחקן ומאמן. הקבוצה שיחקה בליגה הראשונה והגיעה להישגים נאים.
החל משנת 1972 הצטרף אליהו לצוות הניהול של בית החרושת לנעליים. בתקופת שירותו במפעל הונהג ייצור הנעליים עם סוליות הפוליאוריטן שנתקבלו בסיפוק על ידי צה"ל והוחלט כי לחיילי יחידות הצנחנים וחיל הרגלים יסופקו "נעלי עינת" (הנעל עם סוליית הפוליאוריטן).
בשנים 1981 עד 1983 שימש אליהו כמזכיר עינת. בתקופה זו התקבלה בעינת ההחלטה החשובה על ביטול הלינה המשותפת והעברת הילדים ללינה בחדרי ההורים. אליהו הוביל את המהלכים הניהוליים שהצריכה החלטה זו, בעיקר הרחבת דירות של הזוגות הצעירים שהם הורים לילדים רכים.
על פי עקרון הרוטציה סיים אליהו את תפקידו כמזכיר אבל נמשך לאתגרים חדשים. החל לעבוד בתנועת ה"תק"מ" בתפקיד "מלווה חברתי". בתפקיד זה סייע ל- 10 עד 15 קיבוצים, בהם נפגש עם בעלי תפקידים בקיבוצים וסייע להם לפתור בעיות ולהעביר מהלכים מורכבים שדרשו הסכמה ושיתוף פעולה של כל הקהילה. בתפקידו קידם את נושא הבוררות בסכסוכים בין החבר לקיבוץ, ובהכנת תקנון טיפול בהעברת פיצויים, ירושות ותשלומים לקיבוץ.
החל משנת 1988 שימש אליהו כמרכז המשק בעינת. השנים האלו היו קשות לעינת מבחינה כספית. היה צורך בקבלת תכנית הבראה. אליהו יחד עם ישראל דגאי, מרכז המשק, החליטו ליצור את תפקיד ה"תמחירן" שאותו מילא ישראל וכן הוחלט לפנות ליועץ כלכלי חיצוני לקבלת עזרה בצמצום ממדי החובות.
בשנת 1991 אליהו הצטרף לצוות המאפיה שנהפכה ל"תעשיות מזון" ואוחדה לתקופה ידועה עם "מעדני בר" . אליהו לקח על עצמו לטפל בנושא הגבייה מלקוחות שעד לטיפולו בנושא התנהלה על ידי הנהגים שהעבירו את התוצרת לחנויות ברחבי הארץ. שינוי נוהלי הגביה עורר התנגדות אצל נהגים וקבלני גבייה אבל אליהו לא נרתע ופעל במלוא כוחו וכשרונו להחיל את הנוהל של גבייה מהנהלת המאפיה ישירות מול מנהלי החנויות. מאמציו השתלמו והמאפיה הגדילה את רווחיה בהתמדה. בשנת 1997 בוצע במאפיה מהלך חשוב – מיזוג עם מאפיית "דגנית" משמר השרון.בשנת 1998 אליהו נכנס לבית החולים להליך של צנתור לב. חבריו ובני משפחתו היו בטוחים שההליך אינו מסוכן והוא יחזור במהרה ויבריא. לדאבון לבנו, אליהו נפטר באמצע ביצוע הצנתור, כשהוא רק בן 59, בטרם עת.
אליהו היה חבר מוערך בעינת, מילא תפקידים רבים וחשובים הן בעינת והן במזכירות ה"תק"מ".
היה בן זוג מסור ואב גאה ואוהב לילדיו ונכדיו.
נפטר ב 15.3.1998 ונקבר בבית העלמין בעינת.
יהי זכרו ברוך

ערך חזי ראובני
מתוך ספר הזיכרון שהוציאה משפחתו של אליהו לזכרו.
בספר דברים ורשימות של בני המשפחה וידידים ותמונות רבות מתולדות חייו.
הספר נמצא בספריית הארכיון לתולדות עינת.

יעל, צפורה ואליהו כהן – עינת 1955

אליהו (משמאל) והלל רז עם האתון –
ברמת הכובש  – 1943

יהודה וזלטקה כהן עם הבן אליהו והבת צפורה – רמת הכובש, 1944

לזכר אליהו כהן

עברו ארבע שנים, ונדמה שחלפו יובלות, אם אפשר לאפיין את השנים האלו במילה אחת, אפשר לומר – שינוי.
אם היית בא היום כהרגלך בשעות הצהריים לעינת בוודאי היית מתקשה למצוא את דרכך למקומות שהייתי רגילה לפגוש בך, בדואר או בחדר האוכל. כשאני נזכרת בך, אני רואה את קו חלוקת האוכל. היית בא כל יום בערך בשעה אחת ורבע, כשרוב השולחנות כבר היו ריקים וילדי בית הספר עוד טרם הגיעו, כשהמגש בידך היית קורא לי " אופרה, מה את נותנת היום? מה נשמע? מתחת לבית השחי השתלשלו העיתון היומי ודברי הדואר, לקחת אותם היה אחד מתפקידיך במשפחה, תפקיד אחד מני רבים. היינו מנהלים שיחות קצרות בעיקר על בעיות הקיבוץ, בתקופה האחרונה שוחחנו על איך למנוע את מכירת "עינת אירועים".  בסיבוב הראשון של ההצבעה היית לצידי, אמרת לי שאם רוצים להעביר החלטה צריך לעשות את העבודה קודם, לאסיפה באים כשתוצאות ההצבעה ידועות מראש, ובאמת איתך הצלחנו בערעור. בסבב ההצבעה השני אתה כבר לא היית וגם ערה לא הייתה ואני הייתי חסרה את האנרגיה הדרושה ללחימה הזו. 
כשאתה הלכת מאיתנו לקחת איתך הרבה מיתוסים והרבה ביטחון. חשבנו עד אז: צעירים, ספורטיבים, בעלי כושר, מי יכול לנו בכלל. כשהלכת נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו.                                                                                                                                                                                                היום אני מנסה להיזכר בצמתים בהם פגשתי אותך. בהתחלה היית הבחור שהמדריכה שלנו אהבה כל-כך, אהבה שכולנו היינו שותפים לה, ולחתונה שלכם שהייתה מיוחדת ואחרת. 
אחר כך הלכת ללמוד בוינגייט מורה להתעמלות. כשאני הייתי בבית הספר אנחנו הבנות אהבנו את המורה להתעמלות שלנו ניר ניצן. אתה היית כבר האהבה של יעלי אחותי ובנות כתתה.
דרך ארוכה הלכנו יחד כשנירה ואני ילדנו את גלעד ודן, וישבנו והנקנו בחדר אחד עם יעל ורוחה. יחד עברנו את כל ההסגרים שאיטה רוים כפתה עלינו, את ד"ר קנולר, והפרידות לפני שנת הלילה, כשהילדים נכנסו למיטות ואתה היית עומד במרכז החדר ונותן את הקצב : אחת, שתיים, שלוש ו… קמאן לט טוויסט אגו, ובנידנודי אגן היית סוחף את ארבעת הזאטוטים: גלעד, צפרה, דן ועידו לריקוד טוויסט סוער שכל שלבי הברזל של המיטות היו מרעידים. 
לך ולנירה, לצד השמחות וההישגים היו גם תקופות קשות בגידול הילדים, ימים ולילות של ישיבה בבתי חולים עם כל אחד מהם. היית שותף מלא לאורך כל תקופת גדילתם ועד יומך האחרון. ליווית , סללת, וריפדת את דרכם של ילדיך עד כמה שיכולת והם ידעו להוקיר ולהעריך את זה תמיד.
כשנולד לכם הנכד הראשון עומר, הפכת לאדם חדש, הרכות והנתינה לאין קץ שזרמו ממך כלפיו ואחר כך כלפי מיכל וענבל היו יוצאי דופן. שום דבר לא היה קשה בשבילך, כשהמטרה הייתה לבלות איתם כמה שעות, נסיעות ארוכות לאחר יום עבודה, שבתות וחגים, טיולים ברגל ובטרקטורון, את כולך נתת, את כולך. היית חבר נאמן, אבל גם יריב חזק. כשרצית להשיג מטרה מסוימת לא נתת לשום דבר לעמוד בדרכך, ולעצמך לא נתת לוותר או להפסיד אף פעם. הצומת האחרונה בה נפגשנו ובה הלכנו יחד חלק קצר מהדרך, הייתה בהכנות לחתונה של חגי ואפרת. ישבנו במשרד של "עינת אירועים" ואתה באת כרגיל מוכן. ידעת בדיוק מה אתה רוצה וכמובן את הטוב והיפה ביותר. סיכמנו כמעט הכל, היית נרגש ובצפייה דרוכה, חתמנו חוזה, אבל אתה לא עמדת בו.
בפתאומיות שקטה שלא חדרה כלל לתודעתנו הרגשת לא טוב ונכנסת לבית חולים לצינתור. אני לא זוכרת חרדה ממשית לשלומך, זה נשמע כמו אבסורד לחשוש לך, ואז בצהרי היום סוניה באה לחדר האוכל, שמה יד על כתפי ולקחה אותי למשרד ואמרה לי שתי מילים : "אליהו מת". הדם כמו אזל מגופי, שום קצה של חוט לא התחבר לי, וכל הקשרים נפרמו, המציאות התנפצה כמו נורת חשמל דקיקה. שום דבר לא היה כמו קודם, הקוד הברור של מי בא אחרי מי, ומי קודם- נמחק.
אחרי השנה הזאת שהתחילה עם לכתו של עמיר, המוות שלך ושל ערה ובסוף של אילן מהרם, הכל היה שונה. החתונה של חגי היתה בדיוק כמו שתיכננת, אבל הכסא שלך היה ריק. לי היתה תחושה שאתה נמצא שם למעלה ומפקח שלא נעשה איזה פשלה.
חגי ואפרת הקימו בית חדש ונולדה הילה שאם נתבונן בה היטב נראה בזוויות פיה את החיוך שלך, לשועא ודודי נולד יאיר, ולגלעד ועידית נולדה אֵלִיָּה, כן ירבו.
נירה והילדים חיים כל יום את האובדן והחֶסֶר שלך. כשהלכת נותר בנו הרבה כעס, איך יכולת לעשות לנו את זה? מותך היה בלתי נתפס וקשה.
היית פיזית איש גדול עם הרבה נוכחות, וכך גם החלל והריק הגדול שהשארת אחריך.
כשאני באה לבית הקברות אני לא מביאה פרחים, כי פרחים נובלים בדרך כלל, אני מדליקה נרות. עושה את הסיבוב בין כל מכרי ואהובי וגם אצלך בכרית מאחור מדליקה נר, שיאיר לך ויזכיר לך את כולנו שנשארנו כאן מאחור , זוכרים ומתגעגעים.

עפרה גולן – מרץ 2002

אליהו בצבא ביחידת הצנחנים – 1958

אליהו קופץ למי בריכת השחיה מהמקפצה הגבוהה (3 מטר) .
משקיף מהמקפצה הקטנה נדב שלו (שול)

אליהו ונירה בחתונתם בעינת – 1960

אליהו עם הבנים גלעד וחגי – עינת – 1976

נבחרת הכדורעף של עינת – עומדים מימין – אליהו, איציק דגאי, יובל שהם, שמוליק מהרם, 
 כורעים: מימין אמנון ברקוביץ, צביקה אגדי, יצחק עתיר ובנו מולי – שנות ה – 60.

אליהו במשרד המפעל "נעלי עינת"

אליהו בכניסה למשרדי המפעל "נעלי עינת"

אליהו עם בתו שועא – 1989

ארבעה דורות: מימין גלעד עם עומר הבן של שועא, אליהו, יהודה וזלטקה כהן

אליהו, נירה, מרים רונן, ואיתן פז במסיבה, בחדר האוכל החדש בעינת – שנות השמונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.