אילנה אפשטיין

*תקציר מתוך סיפורה של אילנה ז"ל בסרט וידאו, שצולם בעינת – 2022. הסרט צולם, בויים ונערך ע"י ניבי גליקליך במסגרת המיזם – "סיפורי חיים של ותיקי קיבוץ עינת", מפיקה – יעלי וקשטיין.

אילנה נולדה בתל אביב, 1942 להוריה – רחל שוורץ וזלמן פוזיילוב.
לאילנה בת יחידה – מיכל אפשטיין.
אילנה גאה להיות סבתא לנכדיה התאומים; אמיתי ואביגיל, ילדיה של מיכל.
אימהּ של אילנה, רחל – נולדה בפולין בעיירה קטנה, לסקו. אביהּ זלמן, נולד בבוכרה. הוא אהב מוסיקה ודיבר כמה שפות. רחל שוורץ עלתה לישראל בשנת 1936. התחתנה בגיל צעיר עם זלמן. כשאילנה הייתה בת שנתיים – 1944, הוריה התגרשו. בשנות ילדותה הראשונות, אילנה ואימה גרו אצל אחיה של רחל בשכונת פלורנטין, ומאוחר יותר עברו לגור עם מינה, אחותה של רחל בחדר קטן על הגג, ליד הים בתל אביב.
"אמא ישנה במטבח ואני עם עם דוֹד ודוֹדָה שלא היו להם ילדים" מספרת אילנה.
בשנת 1947, כשאילנה הייתה בת חמש, אימה העבירה אותה לקיבוץ עין השופט, להיות שם עם משפחת אחותה.
אילנה הייתה ילדת חוץ בקיבוץ אך גדלה כבת מאומצת במשפחת דודיה.
"אהבתי את הדודים ובניהם היו כמו אחיי, אהבתי את הקיבוץ – את הטבע, הפרחים והעצים".
בשנת 1950, רחל אימה של אילנה, הוציאה את אילנה מהקיבוץ, והן עברו לגור בחדר משלהן בת"א.
"אז הכרתי את 'אבא יהודה' שאמא התחתנה איתו והוא היה לי אבא ממש". אילנה ממשיכה ומספרת:
"ביום הולדתי התשיעי אמא שאלה מה אני רוצה ליום הולדת – ואמרתי: אחות! כעבור שנה קיבלתי את אחי – בגיל 10 טיילתי איתו בעגלה בתל אביב."
אילנה מדגישה ומציינת: "היום הראשון המאושר בחיי היה כשנולד אחי. היום השני המאושר – כשמיכל בִּתִּי נולדה. היום השלישי המאושר – כשנכדיי התאומים נולדו."
בשנות החמישים אילנה אהבה את בית ספרה בתל אביב. היא שרה במקהלה, הייתה ספורטאית ומתעמלת על מכשירים. כל שבוע בילתה עם ילדי כיתתה ומוריהם ביום כיף בטבע ליד הירקון. מגיל צעיר אילנה התקשרה לחברות.
"לאורך כל חיי תמיד הייתי בשלישיית חברות."
בתקופת מלחמת השחרור ל"אבא יהודה" לא הייתה עבודה כחייט, והוא ואמא רחל התכוננו לעזוב את הארץ לארצות הברית. בת 11 אילנה הפליגה עם הוריה ללונדון, ומשם לקנדה. שם גרו אחיה ואחותה של רחל, והם הכינו בית למשפחה. יהודה מצא עבודה כחייט ורחל היית מוכרת בקונדיטוריה.
"תוך זמן קצר אבא למד להיות מעצב אופנה ואמא מצאה עבודה בכל-בו יוקרתי והצליחה להיות מנהלת המסעדה."
אילנה למדה מכתה ה, בביה"ס במונטריאול. היא למדה אנגלית והצטיינה בספורט ובחשבון.
בכיתה ז' התקבלה אילנה ל"תיכון חדש" של בני עשירים . בבחינות הבגרות של "מחוז קוויבק" קיבלו בני כיתתה של אילנה והיא בתוכם – ציונים גבוהים. בתחילת שנות השישים אילנה בחרה ללמוד באוניברסיטה בקנדה במקצועות: ספרות, שפות וגיאומטריה.
אילנה וחברתה ללימודים, גייל, נבחרו לחילופי סטודנטים של קנדה עם גרמניה.
"קיץ שלם, במשך חודש, בילינו בגרמניה, היינו צמד-חמד". אחרי גמר הלימודים באוניברסיטה, אילנה מצאה עבודה כמתורגמנית לדיפלומטים ב"ברליץ – בי"ס לשפות". אחרי קורס קצר היא הפכה להיות מורה לתלמידים מתקדמים בביה"ס לשפות.
אילנה מדגישה: "זה היה אמיץ מצידי, לימדתי שפת דיבור בלבד ולכן הצלחתי כל-כך כאן בעינת בהוראת האנגלית. גרמתי לילדים לדבר באמצעות שירה, משחק ודיבור של יום-יום."
ב – 1966 אילנה החליטה בגיל 23 שזה הזמן לצאת מהחממה הביתית ויחד עם חברתה גייל, נסעה לפריז כדי לשפר את הצרפתית. "זו הייתה השנה היפה בחיי, מלאת תרבות, קולינריה, טיולים ואהבה".
בפריס הצטרפה אליהן חברה חדשה – הלן, והן הפכו לשלישייה. "היינו רוקדות ברחוב מאושרות. חיפשנו עבודה ולא מצאנו. נגמר לי הכסף וחזרתי למונטריאול. בינואר 1968 – הגעתי הבייתה לארץ ישראל שלי!"
אילנה מצאה בארץ קרובי משפחה, דוד של אימה וגילתה מחדש את אביה מולידה – זלמן.
היא מצאה עבודה בתרגום, בחברת נסיעות "דפנה-טורס". היא עבדה בתרגום בטיולים בארץ ונסעה עם משלחות מחו"ל במשך 3 שנים.
יעקב אדלר היה המדריך הראשי בחברה. יעקב ואילנה התאהבו. יעקב היה נשוי וביקש מאילנה לעזוב אותו. היא לא הסכימה אך הדבר קרה מעצמו.
"היה ערב יחידים מטעם המשרד. הסכמתי להשתתף, לא נהניתי אבל נשארתי במסיבה. בחצות הלילה, דפיקה בדלת – זרח אפשטיין הגיע. היינו ביישנים ולא המשכנו בקשר. כעבור שבוע קיבלתי טלפון מזרח. הוא הזמין אותי לאוכל סיני, וככה זה התחיל! זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מה שאפיין את זרח, זו שמחת החיים שלו.
התחתנו וגרנו ברמת גן. זהרה שכנתי גרה מולי והייתה לחברתי הטובה.
במלחמת יום כיפור – זרח היה בצבא. בפסח – 1974, מיכל נולדה. זה היה היום השני המאושר בחיי!
נסענו להורים בקנדה עם הנכדה. זרח לקח אותי לטיול גדול ואמא שלי טיפלה בנכדה הפעוטה. חזרנו הבייתה לרמת גן ומיכל הלכה לגן, בת שנתיים וחצי.
רציתי לעשות חיים בזמני החופשי, ואז זרח שעבד בשדה התעופה לוד, הכיר את שוקה שפירא, שעבד בשטחי הכותנה שבלוד. שוקה שכנע את זרח לעבור לקיבוץ עינת.
כשעברנו לקיבוץ זרח חלה בלוקומיה. זרח לא יכול היה לשאת את החולשה. הוא הבין שהוא במצב סופני.
ב-11 בספטמבר זרח נפטר. תפקדתי חצי שנה ואז התמוטטתי.
נריה עשת שהייתה הקולטת שלי מראשית בואנו לקיבוץ, טפלה במיכל בזמן המחלה של זרח והייתה לי תמיד חברה נאמנה. התחלתי בטיפול במחלקה לבריאות הנפש בפ"ת ושם עזרו לי להשתקם."
בסוף שנות ה -70 אילנה התחילה ללמד אנגלית בביה"ס בעינת. היא השתלמה בבית ברל כדי לקבל תעודת הוראה.
"היה כל כך טוב ללמוד וללמד. הילדים אהבו אותי ואת שיעורי האנגלית."
מיכל אפשטיין הבת, משתתפת בשיחה ומספרת: "אמא הייתה בשבילי הכל, גרנו בדירה קטנה, אמא תמיד הכינה לי ארוחות בוקר מפנקות, ומלא מתנות בימי ההולדת.
בשנות לימודיי בתיכון עבדתי במלון דן ואמא ביקרה אותי וקשרה קשרים. אמא הייתה "הורה הליקופטר", בכל מקום שהגעתי אמא נחתה ובדקה את התנאים."
אילנה ממשיכה ומספרת את תולדות חייה ומדי פעם עוצרת ומסכמת חוויות מכוננות בחייה.
"אני זוכרת איך מיכל גדלה בפעוטון של ימימה ובתיה. אני אסירת תודה לזרח שהביא אותי לקיבוץ – אל הנחלה של חיי.
אני אדם של קולקטיב. הנוכחות שלי בקיבוץ גרמה לי להבין את הדבר הכי חשוב – שנועדתי ללמד ילדים!"
בעינת אילנה השתתפה באופן פעיל במקהלה בניצוחו של גדעון אפרתי, וגם במקהלה עם המנצח רפי פסחזון מגבעת השלושה. המנצחים גילו את כשרונה המיוחד להיות סולנית. "במשך 16 שנים שרתי במקהלות מובחרות, עם זמרים ומוסיקאים נהדרים כמו, שלמה גרוניך, יאיר קלינגר, וג'יני רבין הדגולה, הטובה מכולן."
בסוף שנות ה-90 התחדשה אהבתם של אילנה ויעקב אדלר שהיה חברהּ בצעירותה. בנסיעותיה לקנדה לבקר את הוריה, ביקרה גם את יעקב. הם הפכו לזוג ואילנה נסעה איתו לסן פרנסיסקו וחיה איתו שם כשלוש שנים בהן נסעו וטיילו ברחבי ארצות הברית.
יעקב היה מוציא לאור של אמנות יפה ואילנה ביקרה אתו בתערוכות של אמנים גדולים.
בתחילת שנות ה 2000, אילנה חזרה לארץ, שיפצה בית חדש. היא נקלטה מחדש בעינת ועבדה בשמחה וּבחברוּת יפה עם סימה גליקליך בצהרון. יעקב חזר לארץ אל אילנה והם המשיכו לחיות ביחד בעינת.
ב – 2002 אילנה יצאה לפנסיה, והמשיכה לראות את העולם ולהתעשר בחוויות בחברת יעקב.
יעקב היה כמו אב מסור ואוהב למיכל וסבא לילדיה.
"בנובמבר 2006, אמא שלי הגיעה לארץ לחיות איתי. שבע שנים אני ומיכל היינו רק שלה ובשבילה. היה נפלא להיות שוב משפחה, איתה ועם יעקב.
ב 7 למרץ 2011 נולדו למיכל התאומים אביגיל ואמיתי. אילנה ישנה איתה בבית כמה חודשים ועזרה לה רבות בגידולם. "היא הייתה סבתא לתפארת" מוסיפה מיכל, "חברים היו מספרים לי איך היא מעבירה שיעורי טבע וזמרה לילדיי ברחבי עינת, ורבים מחבריי קראו לה "הסבתא של הקיבוץ."
"במאי 2006 אמא שלי עזבה אותנו". הייתי רק שלה, היא הייתה רק שלי ובסוף ימיה יכלה להגיד לי ,כמה את טובה" – מדגישה אילנה.
אילנה שבה ומעלה רגעים מכוננים מתולדות חייה:
"כשלמדתי בבית ברל, ביקשה המדריכה לספר – "במה אני טוב" ואז אמרתי פתאום: אני אמא טובה וחברה טובה.
יותר מאוחר אמרתי למיכל: יש לי מזל שיש לי חברות טובות. והיא אמרה: גם להן יש מזל."
– "יעקב לימד אותי לסלוח, לאמא שלי ולעצמי, על האימהוּת."
על האושר: "אושר זה לא רק רגעים, אתה מאושר במה שאתה עוסק ועובד. יש לי תלמידים בשיעורי עזר, ויש לי סיפוק מדהים. אני מאוד מרוצה מהחיים שלי, לא הייתי משנה שום דבר, לא מחפשת להרשים מישהו, אני אוהבת לשיר…
אני אוהבת את הבוסתן שהוא מן גן עדן כאן. בגלגול הקודם כנראה הייתי עץ, ואני באה לבוסתן, גם לבד, הכל ירוק וטוב לי –"

תהי נשמתה של אילנה צרורה בצרור החיים.