אושקה (אשר) שפירא

אושקה נולד בגבעת השלושה הישנה, בן בכור לחנה ומרדכי שפירא. הוריו היו חלוצים שהגיעו לארץ מקיבוצי ההכשרה בפולין והיו בין החברים הראשונים בגבעת השלושה. אושקה היה ילד יפה, זריז, ספורטאי, סקרן וחבר טוב, בן ואח אהוב. כשהיה בן 5 נולד אחיו יהושוע (שוקה) ובשנות ה-40 נולדו אחיותיו נירה (נריה) ורבקה. אחיו שוקה סיפר כי אושקה היה בשבילו אח אוהב ונערץ, מטפל ומטפח במשך כל השנים וחבר לכל דבר.
בשנת 1948 למד אושקה חקלאות בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". בשנת 1949 התגייס לצה"ל. היה מדריך בגדנ"ע, בבאר אורה שבערבה.
ב- 1953 יצא כמדריך חקלאי לעזרת גרעין הנח"ל בעין רדיאן, ראשיתו של קיבוץ יוטבתה. בכל מקום שעבד, היו לו חברים קרובים לאורך שנים רבות.
בשנים הראשונות של עינת היה אושקה טרקטוריסט עבד בשדות עינת ובנגב. מאמצע שנות ה-50 נהג במשאית של עינת, בהובלת תוצרת חקלאית ובריכוז קניות. כמו כן הסיע חברים לאירועים שונים והיה הנהג של טיולי הילדים בבית הספר. שמו הלך לפניו כנהג טוב, מסור ונאמן.
בשבתות היה מתקין ספסלים על המשאית ומסיע חברים וילדים למשחקי הכדורגל של "הפועל" פתח תקוה.
בשנות ה- 60 יצא אושקה לעבוד בתנועת הנוער העובד והלומד, כנהג במזכירות התנועה. הוא אהב את הפעילות והקשר עם האנשים ונהנה לבלות עם חברים ובני משפחה ולהכיר להם את חיי הלילה של תל אביב.
באחד באפריל 1966 התחתן אושקה עם רוחה ואימץ את בנה הפעוט עידו. בנובמבר 1966 נולדו להם התאומים יוחאי ויובל, ב-1971 נולד עוזי וב-1976 הבן הצעיר אבנר.
אושקה היה תמיד חבר מן השורה, איש קיבוץ "איכפתניק", רודף צדק ומעורב בכל מה שקורה במשק ובשיחות חברים. קריאות הביניים וה"שאילתות" שלו באסיפה הכללית היו לשם דבר.
בשנות ה – 70 עבד אושקה ב"נעלי עינת" כמרכז קניות ומוביל תוצרת. בשנות ה – 80 עבד במאפיית "עין בר" וכעבור כמה שנים היה נהג ה"מרצדס" המסחרי של "מעדני בר". היה מוכר וידוע בין עובדי המפעל ולקוחותיו כאיש הלחם והלחמניות. במשך כ – 20 שנה היה גאה במפעל וחבר מסור לעובדיו.
אושקה היה אספן. נהג לאסוף בשדות עינת אבנים גדולות וקטנות. במיוחד ידע למצוא את אבנים עגולות – "אבני קלע" קרא להן – ומטבעות עתיקות.
אסף את אדני העץ הישנים של פסי הרכבת. את המציאות והאוספים שלו מיקם ליד ביתו ובחלקת הפיקוסים שמעל המקלט הסמוך. כמו כן הביא כלי עבודה ישנים חקלאיים ואחרים, גלגלים וחבלים ובנה את פינת המשחק לילדים, שקרא לה על שמו – אושקיה.
המחרשה הניצבת היום על הגבעה הקטנה בכניסה לעינת, מול המפעל דגנית עין-בר, נאספה ע"י אושקה וחיכתה בין שיחי האושקיה עד שיצאה לאור..
אושקה היה בן זוג, חבר וידיד, איש משפחה, אוהב נאמן ואהוב.
5 מנכדיו הבוגרים זוכרים אותו, וחמשת הצעירים מכירים ויכירו אותו מסיפורי המשפחה וסימני הדרך שהותיר.
אושקה אהב את עבודתו. גם כשחלה נשאר אופטימי, המשיך לעבוד כפי יכולתו. ידידיו זוכרים את האימרה שאימץ: "החיים ממשיכים".
הוא נפטר בביתו כאשר בני משפחתו שוהים לידו.
יהי זכרו ברוך.