אברהם ברקוביץ

אברהם ברקוביץ' נולד למשפחת פועלים בעיר פינסק (כיום ב- בלארוס) להוריו אהרון ואסתר. אברהם היה הבן הצעיר במשפחה ואח לשלוש בנות. האחות הבכורה, רחל, עזבה את פינסק בגיל צעיר לארה"ב והקימה שם משפחה.שאר בני משפחתם נספו בשואה. בגיל צעיר התייתם מאביו. המצב הכלכלי הקשה של המשפחה אילץ אותו לצאת לעבודה. עבד בחייטות. הוא נמשך אל הציונות והצטרף לנוער פועלי-ציון (נוער בורוכוב) והתחיל בארגון הנוער העובד והפועלים היהודים בעירו. כשרונותיו הארגוניים, מסירותו לעניני הפועלים , יחסו החברי והאנושי לנער ולפועל – קידמו אותו לתפקיד פעיל באיגוד המקצועי. עקב רדיפות אחר פעילי מפלגת פועלי ציון בפינסק, עבר בסוף שנות ה-20 לורשה , שם היה פעיל במפלגת פועלי ציון שמאל, ובאמצע שנות ה-30 עבר עם קבוצת חברים לשורות "פועלי ציון- ציונים סוציאליסטים".
אברהם המשיך בפעילותו הציונית עד ערב פרוץ מלחמת העולם השניה. עם פרוץ המלחמה נמלט מפולין , תחילה לוילנה – אליה הגיע בקשיים מרובים לאחר שהגרמנים הפציצו את הרכבת בה נסע. לאחר שהות קצרה בוילנה בה עסק בסיוע לפליטים יהודים , המשיך למוסקווה , ומשם דרך סיביר, הגיע ליפן ומשם לתורכיה ולארץ ישראל.
הגיע לארץ ב-1939 והצטרף לקיבוץ גליל ים. נישא לרחל ונולדו להם הבת הבכורה מיכל והבנים אהרון ואמנון. בקיבוץ יזם את פיתוח התעשייה ונשלח לארצות הברית לרכישת מכונות לצורך הקמת מפעל תפירה. עם הפילוג ב-1952 עברה המשפחה מגליל ים לנצר סירני. בנצר סוכם על הקמת מפעל טכסטיל ואברהם נשלח לארה"ב לצורך רכישת מכונות למפעל. לאכזבתו של אברהם רעיון הקמת המפעל לא הוגשם. אברהם נפגע מההחלטה לא להקים את המפעל ובשנת 1954 עקר שוב עם משפחתו – והפעם לעינת.
בראשית צעדיו בעינת התמסר להקמת המאפיה, עבד ב"תנובה" בפתח תקוה בתפקידי ניהול. בהמשך ניהל עם בני משפחת פרידמן את יקבי "פרידמן- תנובה" מטעם תנובה. כמו כן היה פעיל באיגוד פועלי המחט בהסתדרות.
פטירתו הפתאומית של אברהם הכתה בהלם את בני משפחתו ואת חברי עינת. רק בן 58 היה במותו. היה דמות בולטת בנוף הקיבוץ. בשבתות אחרי הצהרים היה חבר פעיל בחוג השחמטאים שהתכנס בחדר האוכל והמשיך לשחק עד ארוחת הערב. כשהיה משחק היה מזמזם פזמון אידישאי והיה נדמה שהוא שמח וטוב לב ואינו מודאג מתוצאות המשחק.
באסיפות הכלליות היה משתתף קבוע, ער, פעיל ומשמיע את דברו בכל אסיפה. היה איש מסור ואוהב למשפחתו. חבר נאמן לתנועה הקיבוצית. כשהיה מגיע לחדר האוכל תמיד הצטרפו אליו לשולחן חברים שאהבו את חברתו בהיותו קל שיחה, דיבורו עממי, מתובל במטבעות לשון, במימרה ובבדיחה פולקלורית. שמחת החיים שלו היתה מדבקת והשפיעה על הסובבים אותו.
יהא זכרו ברוך.