אתר זיכרון - קיבוץ עינת

אברהם בלינט

ד' טבת תרס"ו - 01/01/1906

כ"ג באדר תשל"ז - 13/03/1977

דברים לזכרו של בלינט

מילדות הרשים אותי האיש הרזה ורפה הגוף, שהיה מהלך כמו על קצות האצבעות בדרכים הנוקשות. עוף זר ועדין מקרין תרבות אירופאית מאופקת שעיניו מביטות מטה מבעד זגוגיות המשקפיים העגולים עם המסגרת השחורה, כאילו מבקשות להתנצל.
משהו בו סיקרן וחדר לליבי. משהו שעבר את כל מחסומי המכשולים של ילדה, נערה, שובבה ואוהבת חיים. אני מודה לסקרנות שהובילה אותי לאהוב את האדם שבו. קסמו היה רב, הליכות הנימוסים שלו היו בולטות בזרותם בנוף הקיבוצי. אפילו הורמוני התבגרותי לא גברו על עומק היחס שהרגשתי כלפי אברהם בלינט.
היום ניתנת לי ההזדמנות לכבד את זכרו של האדם הערירי נעים ההליכות שהתייסר בשקט ונשא בליבו את סיפור תלאותיו ואובדן משפחתו בשואה.
האיש שיכול היה להעשיר את עולמנו בכתיבה, התמודד בעקשנות חלוצית עם כל עבודה קשה ונדרשת עד יומו האחרון.
יהי זכרו ברוך.

דבורהל'ה רינגל 

על קברו הרענן

בן 71 היה במותו.
אברהם בלינט עלה ארצה מהונגריה בשנת 1949. ראשית דרכו בישראל בקיבוץ יד- חנה.
בשנת 1953 בא לגבעת-השלושה ולעינת.
איש תם וישר, ענוו וצנוע. ער לבעיות העם, המדינה והקיבוץ.
אי ידיעת השפה העברית הכבידה מאד על קשריו עם החברים. עשה מאמצים רבים ללמוד אותה. אני זוכר איך הודיע לי בשמחה, כי הוא קורא כבר את העיתון "אומר".
בהונגריה היה פקיד בבנק. במאמצים רבים עלתה לו ההסתגלות לעבודה גופנית בה המשיך והתמיד כל חייו בעינת.
נעים הליכות היה. על אף בריאותו הלקויה בשנים האחרונות התאמץ להמשיך בעבודתו.
תהא נפשו צרורה בצרור החיים.

יחיאל דובדבני

אברוש !
אני רוצה להיפרד ממך במילים פשוטות.
בין כך אני לא יכולה בשפה העברית להביע מה שיש לי בלב. ומה שיוצא מהפה שלי לא בדיוק מה שיש בלב שלי.
וזה אתה מבין הכי טוב, כי אתה לא פעם תרגמת את הסיפורים שלי לעברית.
חבל, חבל, שלא תוכל לעזור לי עוד. אנחנו מכירים אותך מהונגריה. היינו באותה פלוגה. כשחזרת ממחנה הריכוז, לא מצאת אף אחד מכל המשפחה שלך.
נכנסת לתנועה הציונית ובאפשרות הראשונה באת בעליה בלתי-ליגלית ארצה. בהתחלה לקיבוץ יד חנה ומשם לקיבוץ שלנו.
עדינות ושקט – זה היית אתה.
רק לפני כמה ימים אמרת, שאתה רוצה לגמור את החיים במצב שלא תהיה זקוק לעזרה של אף אחד. הנה שמע אלוהים את הבקשה שלך.
אומרים שרק לצדיקים מגיע מוות כמו שלך. אתה באמת היית צדיק. תמיד האמנת שצדיקים מגיעים אחרי המוות לגן העדן.
הייתה לך תקווה להיפגש עם כל היקרים שלך, שנהרגו יחד עם ששת מליון היהודים, ושלא תהיה עוד בודד, כפי שהיית בחיים.
אברוש, תנוח בשלום.

חיה ביהרי

מסיבת חברים – 1960. משמאל – מרדכי בלום, יוסף אבני, הילה אבני, ויצה מרקוביץ, שלמה מרקוביץ, חיה גרינבאום, אסתר שטרנברג-שובל, באמצע- טובה מייבוים, מימין – א. גרינבאום ו-א. בלינט

מאימרותיו של אברהם בלינט

צריך למצוא את המטרה ואת המהות של החיים. רק הן יכולות לספקנו במודעות שאנו נקודה לא משמעותית בין מיליוני בני אדם .

חיינו חולפים, עוברים כהרף עין במערבולת הזמן, המסוגל לרמסנו באכזריות.

טוב לרכוש אֵמוּן… חוסר אֵמוּן – מוטב.

החיים הם שמחה קצרה ומאבק ארוך. המוות הוא מאבק קצר ושמחה ארוכה.

הסוס המשובח ביותר זקוק לעיתים לשוט,

האדם החכם ביותר זקוק גם הוא לעצות טובות.

האדם חלש מזבוב וחזק מברזל.

אלוהים אינו אוהב אנשים עניים , אם יאהב אותם לא תהיה אנושות ענייה.

כשאדם יורד ברמתו , אינו יכול לסבול בני אדם.

כשאדם אינו מוכרח למלא את קיבתו, הוא מְעָרֶה אפילו את ראשו בזהב.

מתוך דפים – עלון עינת, שיצא לזכרו של אברהם בלינט ב – 12.4.77 במלאת שלושים למותו.